שתי בחורות קפצו למותן בירושלים השבוע, וראוי להגיד על כך משהו.

אנו לא יודעים על ההסיפור הרבה, מלבד שני פרטים שפורסמו:
1. ככל הנראה הבחורות היו חוזרות בשאלה שפחדו לאכזב את משפחתן הדתית.
2. אחת מהן הותקפה מינית והחלה טיפול שהופסק בלחץ המשפחה.

זו ממש לא הפעם הראשונה של התאבדות בנסיבות דומות.

אנשים אוהבים סיפורים פשוטים, וכבר כתבתי בעבר על מקרה אחר (שבו היתה הרבה יותר אינפורמציה) על כמה שזה מורכב. גם כאן, לא נדע הכל, ויש כאן שאלות, לאור ההשתייכות של הבנות לחב"ד ובכלל.

ובכל זאת, צריך להתייחס למכנה המשותף כאן, אליו אני נחשף כמטפל לאנשים רבים שמגיעים ממשפחות דתיות או חרדיות, ושלחלקם ביקורת על המסורת, הדת או אורח החיים של חברתם.

זה אולי לא יפתיע, אבל ככל שהמסגרת המשפחתית והחברתית מאפשרת שונות, מקבלת דעות שונות, ומעודדת את הפרט להתנסות – תוך מתן תחושה חזקה של גב ותמיכה – כך אנשים מצליחים להתמודד טוב יותר עם לבטים כאלה. לעומת זאת, ככל שהסביבה (ובמיוחד המשפחה הגרעינית) מבטלת את הפרט, מאיימת עליו בבידוד, ונוקמת בו כאשר הוא חורג מהכללים – כך מצבו רע יותר. גם במשפחה מקבלת ואוהבת, קשה לילד לבוא להורים ולהגיד להם – בחרתי דרך אחרת. אני לא מאמין באלוהים. אפילו במשפחות כאלו אנשים מחכים שנים עד ליציאה מ'ארון הקודש'. אז על אחת כמה וכמה כשהמשפחה איננה סובלנית.

זה לא עניין של דת כשלעצמו. יש גם משפחות חילוניות שאינן סובלניות. אבל: ככל שהאדיקות הדתית גוברת, כך גדל הסיכון שבמאבק הנאמנות של הסביבה – האם לתמוך בילד או בערכי הדת? – הילד יפסיד. וככל שציפיות ההורים גבוהות יותר, כך סביר יותר שזה יקרה. זה קורה במיוחד אצל הורים שחושבים שהם כבר 'מקולקלים', כי לא גדלו וחונכו באופן דתי או טהור מספיק. לחלקם נדמה שהדור הבא הוא ההזדמנות ליצור את האדם הדתי הטוב, האמיתי, שיכפר איכשהוא גם על חטאיהם שלהם.

אני לא אוהב להכליל. פגשתי גם מקרים הפוכים לגמרי. אבל התופעה אכן קיימת. יש משפחות, בהן הרעיון שהבן יחלל שבת, יאונן או יוריד את הכיפה מחריד כל כך, עד שכל אמצעי כשר במלחמה כנגד זה – כולל אלימות, השפלה ונידוי.

"אבל אצלנו זה לא יקרה! מה פתאום!" יגידו רבים. וזה נכון. באמת, לרוב זה לא מגיע לידי כך. אין צורך. אתם יודעים מדוע? משום שבידי המשפחה והחברה ישנו נשק שהינו אפילו חזק יותר :

רגשות אשמה.

לא צריך להרביץ למישהו כדי לשבור את רוחו. לפעמים מספיק מבט מאשים וכואב.

ואז מגיעות המחשבות:

"איך אוכל להרוס את חייהם?"
"איך אפגע בשידוך של אחי ואחיותי?"
"כיצד אפשר להיות אנוכי כל כך?"

ובאמת, כיצד יכול ילד או ילדה לשבור את ליבם של הוריו? להיות כפוי טובה? ובפרט, כאשר גדל במסגרת בה 'כבד את אביך ואמך' היא חובה מקודשת, אותה ינק מגיל אפס? לאכזב את ההורים זה אולי אפילו קשה וכואב יותר מלאכזב את אלוהים, כי על אלוהים, יכול החוזר בתשובה להגיד שאינו קיים. אבל הוריו ומשפחתו קיימים בהחלט. והוא אוהב אותם.

אוהב מאד.

ופתאום מופיע הפתרון. פשוט כל כך.

"הכל יפתר אם לא אהיה כאן. זה יהיה עדיף לכולם".

ואת התוצאה קוראים בעיתון.

ואולי לא קוראים.
כי מבחינה חברתית, המתאבדים והיוצאים בשאלה מהווים איום גדול על החברה הדתית. הם מקעקעים את המוסריות והתוקף של הממסד הדתי והרבני. בגלל זה המאמץ הדתי לבנות חומות גבוהות כל כך. כי המבנה החברתי חשוב יותר מכמה נשמות תועות.

ולכן, עדיף לא לספר ולא לדעת.

וזה מה שנורא באמת.

ומסיבה זו, את המספר של ער"ן לסיוע נפשי (1201), וקווי סיוע לנפגעי תקיפה מינית (1202) חוסמים בטלפונים כשרים, אבל את 'עצת נפש', שמספקת טיפולי המרה (שהינם אסורים ומסוכנים,  עד כדי מתן 'טיפול' שהינו תקיפה מינית לכל דבר) – מאפשרים ומקדמים.

ומדי פעם, כתוצאה מכל אלה, אנשים מתים.

אני שומע בקליניקה סיפורי זוועה, על ילדים שעברו התעללות במוסדות חינוך. על פגיעות מיניות במשפחה ומחוצה לה. על עונשים קשים בשם הדת. על דיכוי, פחד, השפלה. כל עוד אף אחד לא יודע, זה בסדר.

ברור שמי שעבר התעללות יסבול מבעיות נפשיות בסבירות גבוהה יותר. אבל גם בלי סיפורי זוועה כאלה, יש אנשים שסתם הפסיקו להאמין באלוהים, והם בבעיה קשה. אצל אלה ואלה – הפתרון הכי פשוט הוא הסתרה. ולהסתרה יש מחיר; בהדרגה נוצר פער עצום בין מה שקורה בפנים ובחוץ. יש אנשים שיכולים לחיות עם זה, ויש כאלה שלא. ואלה שלא, לפעמים מתאבדים בסוף.

ולמה אני כותב את כל זה?

כי כואב לי. על החיים שיכלו להיות. על כך שתעשיית הדיכוי ממשיכה לפעול ללא מפריע, ועל כך שגם אם אני מצליח לעזור לאנשים בודדים, במאמץ רב – הרי הבעיה היא חברתית, והפתרון לה צריך להיות חברתי. אבל לא נראה שזה הולך לכיוון הזה. כי ביותר מדי מקומות, שמירת שבת דוחה פיקוח נפש.

וכן, אני יודע שיש כל מיני רבדים, ושהחברה החרדית אינה מקשה אחת, ושיש המון פנים אחרים שאינני מתייחס אליהם בפוסט הנוכחי. לתמונה יותר מורכבת אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם בנושא.

אבל אם במקרה, מי שקורא מילים אלה נמצא בעצמו בתהליך דומה – ואולי קורא את דברי בהחבא, דרך חיבור אינטרנט גנוב כלשהוא –

דע לך שליבי איתך. ושאתה לא לבד.

רבים כמוך נאבקים וסובלים, ובעיקר מתביישים ומפחדים שמישהו ידע.

יכול מאד להיות שהשכן או הרב, שממבטו אתה מתחמק בבית הכנסת, גולש ברגעים אלה באיזה אתר פורנוגרפי, או סתם שומע מוסיקה אסורה.

אתה לא משוגע, אתה לא דפוק, אתה לא רשע.
מגיע לך לחיות. לחיות טוב. באושר. באהבה. בשמחה.
אל תוותר. תהיה חזק. חפש טיפול, חפש חברה, אנשים שיאהבו ויאמיו בך. יש כאלה. עמותת הלל, לדוגמא.

והעיקר –
לא לפחד כלל.