מדי פעם אני מביט במגירת הכתבים שלי. יש שם כל מיני רעיונות חצי בשלים, ודברים שלעתים רחוקות מתגבשים לתוך דבר מה. לפעמים אני נגש לשם כדי לקבל השראה לפוסט. כך היה היום, ואכן מצאתי משהו. תרגום ישן שלי, לשיר 'וינסנט' של דון מקלין.

זה גרם לי להזכר ברגע אחד שהתרחש לפני שנים רבות.

היה זה באחד הביקורים שלי במוזאון ון גוך באמסטרדם. מקום נהדר ומומלץ. הסתובבתי במוזיאון, ונהנתי מאד מהתערוכה. אני לא מחשיב עצמי חובב רציני של אמנות או מבין גדול, אבל כן יש לי הערכה רבה לתחום. קשה לי לשפוט מהי 'אמנות גדולה', ופילוסופית אני תוהה תמיד האם יש ערך אובייקטיבי לדברים, או שהכל סובייקטיבי, אבל בפועל, כאשר אני פוגש בדברים יפים, אני נתקף לעתים תחושה של התרגשות עזה. זו חוויה מדהימה ונדירה – להיות במחיצת יצירות מופת, לראות אותן בעיני, לתת להן להכנס לתוכי, לשטוף אותי. ולשנות אותי מבפנים. אני חש בר מזל כשזה קורה, ומתייחס בייראת קודש לפלא הזה.

בכל מקרה, במהלך השיטוט באותו מוזיאון, נתקלתי בציור, אשר לפי הכיתוב היה של הגן שמאחורי בית המשוגעים בו חסה ון גוך באותה תקופה (1889-1890). אותו אשפוז התרחש לאחר תקופה של הזיות ופראנויה, שבמהלכה בין השאר, כרת את אזנו.

הציור המדובר הוא חלק מסדרת ציורים המתארת את בית החולים. זה אינו אחד מהציורים המפורסמים ביותר של ואן גוך. לא כמו ליל הכוכבים, החמניות ואחרים. אבל משהו בו שבה אותי. השמיים המטורפים הללו. העצב. העצים שמתמזגים בעננים. הכמיהה לחופש. החלל האינסופי שנמצא שם, למעלה, עם כל הפלאות, כל הפחדים, כל היופי הזה.

נתקעתי מול התמונה זמן רב.
לא יכלתי להתנתק.
פשוט בהיתי.
השמיים האלה.

הרגשתי עצמי לרגע כאילו אני עצמי נמצא שם, במקומו של וינסנט, בבית המשוגעים. שאני רוצה להתנתק מהבניין הזה. מהאדמה. מהארץ. מהעולם. פשוט לטבוע עמוק עמוק באותם שמיים. משתוקק לעוף, לחדור לעננים, לכוכבים, ליופי, ולטירוף.

ניסיתי למצוא את התמונה. הרי באינטרנט אפשר למצוא הכל.
ובכל זאת – כמה שניסיתי, לא מצאתי.
כלומר – כנראה זו התמונה שמתנוססת כאן בתחילת הפוסט.
אבל בזכרוני, היא עדיין נראית אחרת.

ואני חושב –
על כמה שברירית התודעה שלנו.
על איך ישנם רגעים של קסם, של פלא, של חיבור, של חופש,
שאי אפשר לשחזר ואי אפשר לשמור.

ואיזה נס זה,
ששני אנשים בכלל מצליחים להעביר איזשהיא אינפורמציה בינהם.
וכמה בלתי אפשרית היא עבודתו של המטפל,
שצריך להבין את האדם שמולו.

כי כל מה שאנחנו חווים, רואים, שומעים ותופסים –
עובר דרך משקפיים שהם רק שלנו, שמעוותים ומשנים את הצורה של המידע שנכנס.
הציור שראיתי הושפע מכל המסננים האלה. מכל החוויות היחודיות לי. החל מילדותי, דרך כל מסלול חיי, ועד לאותו הרגע ממש.

נדמה לי שאף אחד לא יכול לראות בדיוק את מה שראיתי.
אולי זה הכל בראש שלי. כנראה זה רק בראש שלי.
אבל יש ודאי מאות ואלפי ציורים אחרים של ון גוך,
כל אחד מהם יפיפה ויחיד במינו,
שמסתובבים לאנשים בראש.

לא לחינם הוא זכה לתהילת עולם.
ולא במקרה נכתב עליו השיר הזה,
היפה כל כך:

ליל הכוכבים
כחול-אפור מתערבבים
הבט סביב על יום אביב
בעיניים שידעו את שחור נפשי

צל על ההרים
צייר עצים ונרקיסים
משב אוויר וקור סגריר
בצבע על אדמת פשתן שלוגה

כעת אני מבין
את שניסית להגיד לי
ואיך נואשת עבור שפיותך
כדי להפכם לבני חורין
לא הם לא הקשיבו, לא ידעו כיצד
אולי יוכלו כעת

ליל הכוכבים
פרחים בלהבה בורקים
ענן שוצף באד סגלגל
בתכול עיניו של וינסנט נשקפים
גוון רודף גוון
שדות בוקר של דגן ענבר
פנים צרובי כאב חמה
ביד אמן אוהבת יוחלקו

כעת אני מבין
את שניסית להגיד לי
ואיך נואשת עבור שפיותך
כדי להפכם לבני חורין
לא הם לא הקשיבו, לא ידעו כיצד
אולי יוכלו כעת

אכן לא אהבוך
גם אם אהבת באמת
וכשבאופק לא נותרה תקווה בליל הכוכבים
נפשך טרפת, כדרך אוהבים
הרי מובן לי וינסנט,
עולמנו לא נועד ליופי כשלך

ליל הכוכבים
תמונות באולמות ריקים
ראשים דהויים על כתלים שותקים
ועיניהם לשכוח לא יוכלו
כמו אותם הנוודים
זרים בלויים עוטי בלויים
קוץ כסוף של ורד דם
מוטל שבור בשלג הבתולי

כעת אולי אדע
את שניסית להגיד לי
ואיך נואשת עבור שפיותך
כדי להפכם לבני חורין
לא הם לא הקשיבו, לא ידעו כיצד
אולי כך, לעולם.

 
(מילים ולחן: דון מקלין, תרגום חופשי – שלי)