לעתים יש לאדם קושי ניכר בתחומי חיים שונים – יחסי אנוש, מציאת בן/בת זוג, התקדמות מקצועית וכדומה.פניות כאלה לטיפול נפשי מגיעות אחרי התלבטות ארוכה שנמשכת חדשים ואפילו שנים.

מדוע ישנה התלבטות רבה כל כך?

לא מעט מאיתנו סובלים מדכאון סמוי. אחת התוצאות של אותו דכאון היא חוסר אמונה ביכולת שינוי, ונטיה לצמצום ודעיכה במקום צמיחה ושינוי.

ד', בן 30 מתאר: "הרבה זמן אני מרגיש שאני לא באמת איפה שהייתי רוצה… אני מדשדש בחיים. אנשים מסביבי מתקדמים, כל אחד יודע מה הוא רוצה, ואני… מרגיש שאין לי חברים, עובד בעבודה משעממת… זה כזה הרגשה של סתם."

לא פעם עולה באנשים אלה המחשבה על פניה לטיפול. לעתים חברים או בני משפחה מציעים זאת. רוב ההצעות האלה נהדפות ונשללות במהירות: ההסברים שאנשים מספקים לעצמם נוטים להיות דומים, ובסופו של דבר מבטאים את היאוש של האדם, והויתור על עצמו:

"אין לי כסף"

"יש אולי אנשים שזה יכול לעזור להם, אבל לי לא"

"זה מה יש, החיים קשים. אני פשוט צריך להתמודד לבד"

להבדיל מדכאון חריף וגלוי, שמבהיר לאדם ולסביבתו שיש צורך בעזרה חיצונית, הדכאון הסמוי הוא מצב מוכר, מתמשך, שעם הזמן מחריף. לעתים, בשלב מסויים 'מגיעים מים עד נפש', או שארועים חיצוניים הופכים את הסבל לבלתי נסבל (מצב של משבר) והאדם מבקש עזרה חיצונית.

לפעמים ההתלבטות בפניה לטיפול משקפת בושה או סוד:

לכולנו יש דברים שאנחנו לא רוצים שאחרים ידעו, זה דבר טבעי ונורמאלי. עם זאת, כשיש פער גדול בין איך שאנו מרגישים בפנים, והאופן שרואים אותנו מבחוץ – נוצרת תחושה נפשית קשה של בדידות ופחד. רגשות אלה, והשלכותיהם – יוצרים מצוקה:

ג', בן 27: "אני מרגיש כאילו אני לובש מסיכה. אנשים חושבים שאני כזה מוצלח – איש עסקים, יזם מה לא… אז נכון, עשיתי אקזיט והרווחתי כסף…. אבל בפנים אני מרגיש אחרת לגמרי. אם הם היו יודעים עלי את האמת, הם לא היו שמים עלי. אז אני עושה הצגה, וזה די עובד… רק במישור הזוגי אני ממש לא מסתדר. דייט אחד, שניים – וזהו."

טיפול נפשי מבטיח, מעל לכל, סודיות. המטפל איננו ולא יהיה חלק פעיל בחייך שמחוץ לחדר הטיפולים. זהו חלק מהחוזה הטיפולי. בנוסף, מטפלים טובים מקבלים את האדם כמות שהוא, על כך מה שיש בו, מעלותיו ומגרעותיו, חולשותיו וחוזקותיו. זו אינה 'העמדת פנים מקצועית': פשוט, כאשר לומדים להכיר אנשים לעומק, מתפתחת באופן טבעי חמלה לקשיים אנושיים באשר הם. מסיבות אלה טיפול נפשי הוא המקום האידיאלי לעבוד על נושאים אישיים, כואבים או מביכים.

לעתים יש לאדם אישיות נוקשה, אשר גורמת לו להתבונן על העולם באופן מוטה. אנשים כאלה רואים את הדברים דרך משקפיים שמונעים מהם להאמין שמשהו יכול או צריך להשתנות:

האישיות שלנו מושפעת מאלפי ארועים שהתרחשו לאורך שנים רבות. ארועים אלו מובילים אותנו לצבור 'הנחות יסוד' על עצמנו ועל העולם. במידה וחלק גדול מהארועים הללו הינם פוגעניים, האמונות שנוצרות בנו הינן קשות בהתאם. לדוגמא:

"אני פחות טוב מאנשים אחרים"

"רק אם אהיה מוזר ומצחיק יתיחסו אלי"

"יחסים אנושיים בסופו של דבר גורמים לכאב"

הבעיה המרכזית באמונות יסוד כאלה, היא שהן גורמות לנו להתנהג בדרכים שבסופו של דבר פוגעות בנו, ובכך מהוות נבואה שמגשימה את עצמה. כך נוצר מעגל סגור שמונע שינוי:

א', בת 40: "אנשים הם אינטרסנטים. אין כזה דבר 'חבר אמיתי'.היום אתה חבר ומחר תתקע לי סכין בגב. ככה זה. אני למדתי בדרך הקשה – בסופו של דבר אנשים רוצים לנצל אותך ולהשפיל אותך. במיוחד גברים. אז למדתי להתגונן – בי אף אחד לא יצליח לפגוע"

*  כל הציטוטים בדויים כמובן, ומובאים לצורך המחשה בלבד.