כמה שזה מורכב.
המקרה של אסתי וינשטיין העלה בי מחשבות רבות. למי שלא מכיר – מדובר באשה חרדית לשעבר, אמא ל – 7 ילדים, שהחליטה לעזוב את חסידות גור ולחיות כחילונית. כשנה לאחר שעזבה את ביתה, לקחה אסתי את חייה בידיה ונמצאה מתה במכוניתה. בפתק שהשאירה קישרה את התאבדותה לניתוק הארוך מבנותיה.
טרם מותה, כתבה אסתי מסמך ארוך – בעצם ספר – שאותו ניתן להוריד ולקרוא ברשת בחינם. המסמך הזה, הכתוב בגוף ראשון, מתאר באופן אוטוביוגרפי את חייה של אסתי, נקודות ציון שונות וזכרונות מילדותה, חתונתה ועוד. הוא מתאר באופן כנה ומרתק את לבטיה הפנימיים, את הדיאלוג אל מול הפחד לחטוא, את הקשיים ביחסי הנישואין שלה, ואת הקושי העצום לעמוד בתקנות הנוקשות של חסידות גור.
הסיפור הזה העלה ביקורת ציבורית רבה על החברה החרדית. בתור אדם לא דתי בעצמי, חלק ממני שמח על ההזדמנות להתנגח בקבוצה הזו. אבל למען האמת, אני חושב שהדברים מורכבים, ושראייה פשטנית של המקרה תחטא לאמת, לציבור שלם, ואולי גם לאסתי עצמה. יש כאן כמה נושאים, שכל אחד מהם בנפרד הינו חשוב ומורכב, ושמשתלבים זה בזה באופן מסובך וכואב.
קיצוניות דתית ומעמד האשה
הספר של אסתי מאפשר הצצה מבפנים לתוך חברה הפועלת לפי חוקים ו'תקנות' שמבחוץ נראים מוזרים מאד. מעבר לכללים האורתודקסיים הרגילים, ישנה הקצנה בתחומים שונים ובפרט בכל מה שקשור בביטויים של מיניות, נשיות, וקשר בין המינים. יש בחסידות רשימה שלמה של איסורים נוספים שרבים מהם נוגעים (לפעמים באופן עקיף מאד) לאפשרות שיתעורר אצל האדם יצר מיני מכל סוג. האם זה עובד? אם נשפוט על פי הספר של אסתי – אז ממש לא.
השאלה עד כמה מותר לאדם לבטא את מיניותו נמצאת בליבו של ויכוח עז בתוך הדת ומחוצה לה. פרויד טען שכל התרבות האנושית באשר היא בנויה על ריסון ותיעול המיניות באופנים שונים. השאלה היא רק איך זה נעשה. לפי פרויד, לכל אחד מאיתנו יש דחפים מיניים שיוצרים קונפליקטים פנימיים מול מגבלות המציאות. אנחנו יכולים לפתור קונפליקטים אלה על ידי כך שנתעל את הדחף המיני באופן שיביא תועלת לנו ולעולם – ואנחנו יכולים לדכא אותם באופן שיגרום לנו ולסביבתנו סבל רב. מציאת השביל הנכון היא משימה מורכבת ואינדיוידואלית. אני מאמין שניתן לעשות זאת גם בתוך מסגרת דתית.
הדת היהודית, כמו כל דת אחרת, איננה מקשה אחת. ישנה זרמים ותתי-זרמים, ובתוך כל קבוצה ישנם קיצוניים ומתונים. כך גם בחסידות גור. על פי התיאורים, הכללים הנוקשים לא נשמרים באופן זהה על ידי כולם. רבים האנשים שלא יכולים או רוצים לעמוד בהם, וכולם 'חוטאים' פה ושם במישורים שונים. השאלה היא מה היחס הפנימי של האדם וסביבתו לכשלים אלו. אסתי מעבירה בספר שלה את התחושה שהאדם החרדי מפחד כל הזמן שצופים בו, ושאם יפול – הוא ומשפחתו ישלמו מחיר חברתי עצום. לא ברור מה חשוב יותר – העמידה בתקנות בפועל, או שמירת מראית עין של אדיקות ועמידה בכללים כלפי חוץ. הפחד מהסביבה נוסף לתחושה שקיימת ממילא, לפיה אלוהים מתבונן בכל מעשינו, ושאפילו מעשים פעוטים יכולים להפוך אותנו לטמאים, חוטאים וראויים לעונש. ככל הנראה, כל זה לא התאים לאסתי. היא סבלה, והיא אינה היחידה; בעקבות המקרה נפתח דף פייסבוק בשם 'גור לך' שבו אנשים נוספים מתארים את מציאות החיים בחסידות גור. פוסט אנונימי שנגע בי במיוחד הסביר מדוע הדיכוי של גברים בחסידות אינו קטן מזה של נשים. אלו דברים שמעניין לקרוא.
מעבר לתחום המיני, יש ויכוח רציני על נושאים נוספים שקשורים בזכויות נשים ביהדות. האם מותר לאשה ללמוד? האם מותר לה לנהוג ברכב? האם מותר לה להעיד בבית דין? האם מותר לה לכהן בכנסת? כיצד עליה להתלבש? בכל הנושאים הללו יש דעות שונות – וכרגיל, אנחנו רגילים לשמוע בעיקר את הקיצוניות שבהן. הויכוח הזה איננו נחלת היהדות בלבד; הוא קיים גם בדתות אחרות, וגם מחוץ לדת, וכרוך בתהליך ארוך ואיטי של מאבק להגדלת זכויות הנשים בחברה. במאה האחרונה היו שינויים מהותיים בתחום הזה, ששינו את מארג היחסים בין המינים; מי היה מאמין שאשה תעמוד בראש המדינה החזקה באירופה? מי היה מאמין שאשה תתמודד על תפקיד נשיאת ארצות הברית? התהליך עדיין בעיצומו, ויש כוחות שמושכים לכאן ולכאן. באופן פרדוקסאלי, אני חושב שתחילת התהליך קשורה בדת היהודית עצמה: כתבי הקודש היו ליברליים מאד לתקופתם, אבל לדת, כמו לכל מבנה תרבותי אחר, יש קושי להכיל שינוי.
כואב לי כשאנשים שמשתמשים בדת כהצדקה לאלימות, לכפיה, ודיכוי של השונה. יש הרבה דוגמאות לכך – החל מנידוי בן משפחה הומוסקסואל וכלה בעריפת ראשים של דעא"ש. דברים נוראיים מתבצעים בשם הדת, אבל זה לא אומר שהדת בפני עצמה נוראית. יש כאלה שאומרים שדת משמעותה אמת אחת אבסולוטית, ויש שמאמינים שדת מאפשרת ריבוי קולות ודיאלוג. יש שממררים את חייהם בנסיון לעמוד בתקנות הדת עד כדי שגעון ממש – ויש שנהנים מהן ומוצאים שם משמעות ונחת. רבים מוצאים בדת סובלנות, אהבת אדם וחסד. אני מאמין שהקולות המתונים נמצאים בכל מקום, ושהם גם עולים במספרם על הקולות הקיצוניים – ולא רק בחברה החרדית אלא גם בדתות אחרות. הבעיה היא שהקולות הקיצוניים תמיד בולטים יותר ומפחידים יותר.
אנו אוהבים לבקר את מי שאורח חייו שונה משלנו כי זה עוזר לנו להצדיק את אורח חיינו. קל להתעלם מזה שגם בחברה החילונית ישנה השקעה במראית עין, שאנשים מייסרים את עצמם על שטויות, ושגם שם יש לא מעט ריסון של מיניות. כולנו חיים בתוך זה, ומסתדרים עם זה טוב יותר או פחות. וכך גם בחסידות גור, שבה בשורה התחתונה, יש לא מעט אנשים שדרך חייהם מרגישה להם נוחה, מוצדקת וטובה.אם נחזור למקרה הספציפי – אני נוטה לחשוב שאסתי היא היוצאת מהכלל. היה בה משהו שלא הצליח להתיישר לכלל החברה שבה היא חיה, והסביבה לא הצליחה להכיל זאת. למרבה הצער, בסופו של דבר היא גם לא הצליחה למצוא את עצמה בחברה אליה עברה – וכנראה גם לא עזרו לה בכך מספיק.
התמודדויות של יוצאים בשאלה
לצאת בשאלה זה תהליך קשה מאד. זה לא משהו שקורה ברגע אחד; זה מבשיל במשך שנים, תוך התחבטויות נפש רבות. כך גם לחזור בתשובה. בשני המקרים אתה צריך ללמוד המון דברים חדשים, לוותר על חלק מהותי מאד מהזהות שלך, ולהפוך לסוג של מהגר בחברה חדשה. זה קשה, ודורש הרבה אומץ וכח.
הסיבות הפנימיות שלנו לעשות שינוי כל כך מהותי בחיים הן מורכבות מאד, וחלקן גם אינם מודעות. חלק מהאנשים עושים את התהליך הזה מתוך שכנוע ואמונה שאורח החיים החדש ימלא את כל צרכיהם ורצונותיהם. ברוב המקרים הם מגלים שלא כך הוא; אנו נושאים את השדים הפנימיים שלנו איתנו ונאלצים להתמודד איתם גם בהמשך. בנוסף לכך, היוצא בשאלה צריך לחיות עם יותר שאלות ופחות תשובות. עם חוסר בטחון, ועם ספק פנימי שלא בהכרח יקבל מענה מלא. זה לא קל. לכל אלה מתווספים קשיים מציאותיים – מגורים, כסף, התמצאות בסביבה ועוד.
לתהליך החזרה בתשובה יש המון שגרירים וסוכנים. אלו הם ארגונים ויחידים שרואים בהגדלת מספר היהודים הדתיים כמטרה נעלה. אם תחזור בתשובה, יהיה לך איפה לישון. יהיה מי שיאכיל אותך. יחברו אותך לאנשים שנמצאים בתהליך דומה לשלך. יש תקציבים של מיליונים לדברים האלה. אתה מתקבל אל תוך קהילה שמנסה לעזור לך – רק כי אתה יהודי.
ומה קורה לחוזרים בשאלה?
כאן הדברים פחות פשוטים. אתה פוסע לתרבות שאינך מכיר, ללא סוכנים שיעזרו לך במסע. אין מי שמסביר לך מה זה 'להיות חילוני', וגם אין ספרי כללים לזה. הצרכים הבסיסיים שלך לא יסופקו, וגם לא יהיה כל כך זמן להתארגנות. לחרדים זה קשה במיוחד: אתה נזרק לשוק העבודה בעמדת נחיתות עצומה, ללא השכלה מתאימה. אתה צריך לשרוד. ככל שהדבר מתבצע בגיל מבוגר יותר – זה קשה יותר. החוזר בתשובה יקבל הרבה יותר תמיכה מהיוצא בשאלה – הן בשל לחצים פוליטיים והן בגלל הבדלים ערכיים בסיסיים בין החברה החילונית והדתית, שהנה פחות אינדיוידואליסטית, ויותר מחזיקה את חבריה – לטוב ולרע.
זה המקום להזכיר לחיוב את עמותת 'הלל' לתמיכה בחוזרים בשאלה. העמותה מספקת עזרה בדיור, שילוב בלימודים ובתעסוקה, ואף מתן טיפול נפשי במידת הצורך לחוזרים בשאלה. בעיני הם עושים עבודת קודש, ונותנים עזרה לאחד המגזרים הכי פחות מתוקצבים במדינה.
הקושי הוא הכי גדול כאשר המשפחה והקהילה שמהם יצאת רואים בשינוי שאתה עושה עילה לניתוק, נידוי, ולפעמים גם לפגיעה אקטיבית. יש סיפורי זוועה על משפחות שהתכחשו לבניהם החוזרים בשאלה. זה מזעזע כשזה קורה, והלב נכמר. צריך להוקיע את זה בקול ברור. הנזק שנגרם מכך הוא עצום בכל הרמות – אישית, המשפחתית והחברתית.
אבל האם המציאות כל כך שחורה? האמנם כל מי שיוצא בשאלה מנודה? ממש לא. צריך להבין שכל מקרה ספציפי מתנהל אחרת. הכרתי מטופלים חוזרים בשאלה – גם חרדים – שהמשפחות קיבלו יפה, ולעומת זאת, משפחות חילוניות של ילדים 'מתחזקים' שלקחו את זה קשה מאד. כנ"ל לגבי הומוסקסואליות, אגב. יש לפעמים גם פערים גדולים בין ההצהרות החיצוניות לבין ההתנהלות בפועל, וניתן לבקר זאת – ובצדק.
אינני יודע בדיוק מה קרה במשפחתה של אסתי ויינשטיין; הספר שלה מסתיים כאשר החליטה לעזוב את ביתה. היא ואחרים כותבים שנאסר על ילדיה ליצור איתה קשר, ויתכן שזה גם נכון. יחד עם זה, צריך גם להבין שאסתי בחרה לעזוב בית עם 7 ילדים, שזה דבר טראומטי בכל מקרה. לילד שאמא עוזבת את הבית קשה להכיל את הסיבות לכך, והוא מרגיש פגוע באופן בלתי נמנע. אני משער שהקשר עם הבנות היה מסובך גם לו הסביבה היתה תומכת ביציאה שלה בשאלה.
המקרה של אסתי כמשבר זוגי
לאחר קריאת הספר, אני רואה את הסיפור של אסתי יותר כמשבר נפשי וזוגי מאשר עניין של דת. בהנחה שהמידע שם נכון, היו לבני הזוג בעיות קשות בינהם, שהיו יכולות לפרק גם משפחה חילונית. אינני מרגיש נח לחזור כאן על התאורים הכמעט-פורנוגרפיים של אסתי. זה מרגיש לי לא הוגן כלפי בעלה וכלפי משפחתה.
אותו משבר ביחסים הופיע על רקע שני הנושאים הקודמים: הקשיים האישיים התערבבו והושפעו מהציוויים הדתיים, והפרידה בסוף היתה בסימן היציאה של אסתי בשאלה – עם כל מה שנלווה לזה.
כאשר משפחה מתפרקת, זה לא קל לאף אחד. כל גירושין הינם חלום שהתנפץ. ככל שלמעורבים ישנה אישיות פחות בוגרת ופחות משאבים – זה קשה יותר. לפעמים זה הופך מגעיל: ההורים משתמשים בילדים כנשק, יש אלימות פיזית ונפשית. המאבק נעשה דרך עורכי דין, משטרה, רשויות הרווחה ופסיכיאטרים. ככל שהלהבות גבוהות יותר, כך כל מי שמעורב סובל יותר. בשלב מסויים הפגיעות ההדדיות כל כך גדולות, יש כל כך הרבה עלבון וזעם, וכל כך מעט אמון – שמה שנשאר מהמשפחה הוא אדמה חרוכה. אני נוטה לחשוב שהמקרה של אסתי הוא מהסוג הזה.
אחת מתוצאות הלוואי העגומות של מקרים כאלה, היא הפגיעה הקשה בילדים. מחקרים מראים שהגורם המהותי ביותר במידת הנזק שיגרם לילדים בעקבות הגרושין הוא עוצמת הקונפליקט בין ההורים. אנשים מתוך כל הזעם והכאב, נשכחת עובדה אחת פשוטה: לילד יש רק אמא אחת ואבא אחד, והוא זקוק לשניהם. גם כאשר אין בינהם קשר זוגי – הם קשורים לנצח בקשר ההורי שלהם. ואותו ניתן לבנות או להחריב.
כאמור, אני יודע מעט מאד על מה שקרה במקרה של אסתי, ורוב המידע שישנו הוא על אסתי עצמה. חלק ממני כועס על כך שפירסמה את הדברים באופן ציבורי כפי שעשתה; מדוע בחרה לחשוף את ילדיה ואת כל החברה הישראלית לפרטי-הפרטים של יחסי המין שלה ושל בעלה? הדבר היה מעלה בושה וכאב בכל ילד – בין אם הוא חרדי, דתי או חילוני. גם אקט ההתאבדות כשלעצמו הינו תוקפני מאד, ואין לי ספק שגרם נזק אדיר לכל מי שהיה בסביבה. אינני רוצה לשפוט אדם לאחר מותו. אינני רוצה גם להאשים את המשפחה והקהילה, כשברור לי שאני יודע רק חלק קטן מהפרטים. כל הסיפור בעיקר עצוב. עצוב מאד. קשה גם לדמיין מה עובר כעת על ילדיה של אסתי.
הרבה אנשים פונים לטיפול זוגי כדי למנוע פרידה. מעט מדי הולכים לטיפול או לגישור תוך כדי הפרידה או אחריה. זה כל כך חבל. לאחרונה עבר חוק שיכפה על מתגרשים להיות ב 4 פגישות גישור. אולי זה יעזור קצת. זה לא שאנשים לא מבקשים עזרה; להיפך. אבל הרבה פעמים הם מונעים מזעם, וליועצים שאליהם הם פונים (בין אם הם רבנים או עורכי דין) יש אינטרס להגביר את האש ולא להפחית אותה.
האם היה מי שפעל להפחית את הלהבות במקרה של אסתי?
אינני יודע. כנראה שלא.
מי שדאג ללבות את האש צריך לעשות חשבון נפש מר.
כל מה שנותר עכשיו הוא לנסות למנוע מקרים דומים בעתיד, ולטפל בכוויות ובצלקות של אלו שנותרו מאחור.