המונח 'הפרעה נפשית' מגיע מעולם הפסיכיאטריה, והוא משקף תפיסה רפואית לפיה יש מצבים 'נורמאליים' ו'פתולוגיים'. בספרי האבחנות (DSM ו ICD) מפורטות מאות הפרעות נפשיות שונות, וישנו נסיון לתת קריטריונים מדוייקים לכל אבחנה ואבחנה, באמצעות תאור תסמינים (סימפטומים) המאפיינים אותן.

חשוב לי לציין שבפועל, הדברים אינם כל כך חד משמעיים:

  • האם אדם שעונה רק על 4 ולא על 5 תסמינים של ה DSM לדכאון מג'ורי איננו מדוכא?
  • הומוסקסואליות, לדוגמא, נחשבה כהפרעה נפשית זמן רב (והוצאה מה DSM בשנת 1973). כיצד יתכן שאנשים מסויימים נחשבים כ'בריאים' בתקופה מסויימת ו'חולים' באחרת?
  • מדוע ישנם אנשים שמקבלים במהלך חייהם אבחנות רבות ושונות ממטפלים שונים?

אני מוצא שפשוט יותר לראות 'הפרעות נפשיות', כמצבים אנושיים אשר עונים במידה זו או אחרת על חלק או כל הקריטריונים הבאים (ידוע גם כ"ארבעת ה D-ים"):

  • מצוקה (Distress) – בפשטות – עד כמה האדם סובל.
  • חוסר תפקוד (Disfunction) – עד כמה מצבו הנפשי גורם לפגיעה בתחומים כגון תעסוקה, זוגיות, חיי חברה וכדומה.
  • סכנה (Danger) – עד כמה האדם מסוכן לעצמו או לאחרים.
  • סטיה מהנורמה (Deviance) – עד כמה התנהגותו של האדם שונה מזו של החברה בה הוא מצוי.

אנשים נוטים לפנות לטיפול בעיקר בשל שני הגורמים הראשונים – מצוקה וחוסר תפקוד.

אנשים מופנים לטיפול בעיקר בשל השניים האחרונים – סכנה וסטיה.

בחלק זה של האתר אסקור מספר מצבים חיים נפוצים על פי ארבעת הפרמטרים הללו: