לפני שנים היה לי חלום להוציא אלבום.

זה התחיל כשניגנתי בלהקת חובבים. ניגנו בהתחלה ג'אז ואחר כך חומרים אחרים, ולאט לאט התחלתי לכתוב ולהלחין.

באותו זמן הייתי בתחילת דרכי כמטפל, וככל שהעמקתי בתחום כך הרגשתי שיש לי בעיה. חלק גדול מהטכניקה האנליטית שלמדתי היה כרוך ביצירת מרחב למטופל. איזור נקי, שבו יוכל להביא את עצמו באופן המלא והאותנטי ביותר. מסיבה זאת, המדיניות הכללית היתה תמיד למעט במתן מידע למטופלים לגבי עצמי. לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, עדיף שהאדם שמולי יוכל לפנטז ולהשליך עלי את מחשבותיו, וכך נוכל לבדוק ולנתח אותם. כל זה יכול להפגע אם למטופל יהיה מידע אמיתי עלי – ואפילו פרטים ביוגרפיים. האם אני נשוי? האם אני הורה לילדים? האם אני ממוצא זה או אחר? באופן כללי מטפלים נמנעים מלשתף מידע זה באופן וולונטרי, ופעמים רבות גם לא עונים לשאלות. וכשמדובר ביצירה שלי – יש כאן חשיפה גדולה. מה יקרה אם המטופל ישמע את השירים? מה זה יעשה לו? האם זה יחבל בתהליך הטיפולי?

עם העניין הזה – יכולת הפנטזיה ומידור המטופל ממידע עלי – עברתי תהליך לאורך השנים. על פי הגישה ההתיחסותית, יש מקום רב להנכחת אישיות המטפל בחדר. הריפוי, ההתקדמות והשינוי – נמצאים בדיוק באיזורים שבהם משהו אותנטי של המטופל נוגע במשהו אותנטי שלי. אני חושב שיש באתר די הרבה פוסטים שעוסקים בעניין הזה, מזוויות רבות. אז החסם הזה די ירד עם השנים.

אבל למרות זאת – עדיין לא פרסמתי את השירים.

תמיד שאלתי עצמי – מה יקרה אם אחד ממטופלי יתקל בשירים? חלקם נכתב מכאב, חלקם עוסק בנושאים שעמם אני עצמי מתמודד, או התמודדתי בעבר. האם זה לא ירתיע אנשים ששוקלים לבוא אלי? בדמיוני, מטפל היה דמות חזקה, ללא חולשות, חכם וכל יודע. אולי לשם כך הלכתי למקצוע הזה. באופן לא לגמרי מודע רציתי להכנס לאותה דמות יודעת כל ולפתור את חולשותי ובעיותי. ככל שהתמדתי בעבודתי, נגמלתי בהדרגה מפנטזיה זאת. לפעמים אני עוזר לאנשים. אפילו מאד. אבל לפעמים לא. בכלל, נדמה לי שהחיים הם שיעור אחד ארוך בצניעות. ובאשר לטיפול עצמו – מי יבוא ומי לא – אסתדר. מה שיהיה יהיה. אז גם הסיבה הזו קצת דעכה.

אבל עדיין לא פרסמתי את השירים. למה?

כי המחשבה העמוקה יותר, הפחד האמיתי הוא – מה אם השירים לא טובים? מה אם לא יצליחו? אולי רק אני אוהב אותם – כי הם שלי? ומעט האנשים שנחשפו אליהם לאורך השנים – שחלקם התלהב מאד – אולי הם משוחדים? כל אחד חושב שהוא הכוכב הבא. אבל אני הרי לא באמת מוסיקאי. אני לא קורא תווים. אני לא מסוגל אפילו לבצע חלק מהחומר שאני כותב. בקיצור, אולי השירים יתקבלו רע. לפרסם ולקבל ביקורת, או גרוע מכך – לקבל התעלמות – יהיה מכאיב. אולי אפילו משפיל. זו פגיעה נרקיסיסטית. כי עמוק בפנים אני רוצה להיות הכי טוב, הכי אהוב, הכי מפורסם וכדומה. ובוא נודה על האמת – סביר שזה לא מה שיקרה, ולו רק מהסיבה שאינני שואף להיות אמן מבצע ולהשקיע את כל כולי בלחיות ממוסיקה. יש לי דברים אחרים, מרכזיים יותר. מוסיקאים רבים שכן מנסים – חלקם מוכשרים וראויים מאד – גם הם, ברובם לא משיגים פרסום והצלחה. זמן רב אמרתי לעצמי שזה בסדר גמור עבורי לכתוב למגרה. ואני עדיין חושב כך.

אז עדיין לא פרסמתי את השירים. כן הלכתי לאולפן, כן הקלטתי פה ושם. ובתקופות שבהם עשיתי זאת, תמיד היו צצים שירים חדשים. וכך קרה גם עתה.

השירים אצלי מגיעים לרוב ממשהו שמפעיל אותי, מטלטל אותי. העבודה על המוסיקה, הדיוק במילים, מאפשר לי לפעמים לבטא דברים ולעשות סוג של עבודה טיפולית עם עצמי. פרויד קרא לה 'סובלימציה'. לקחת את הדחפים הפנימיים, את כל הכאוס שנמצא בתוך הנפש, ולעבד אותו ליצירה. למשהו יפה, עם משמעות. ובתקופה זו, משהו אכן מטלטל אותי. כי זו תקופה סכיזו-פרנואידית.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מה שאחדים קוראים 'רפורמה משפטית', ואחרים – 'הפיכה משטרית'. הארץ גועשת. הפגנות. בלאגן. לא נראה שדברים עומדים לעצור. התרחישים הפסימיים הם באמת רעים, כוללים הפיכת המדינה לדיקטטורה, מלחמת אזרחים, אבדן זכויות אדם, התפרקות המוסדות – בית משפט, צבא, ועוד. זה מפחיד אותי באופן אישי, וזה מפחיד גם רבים מהמטופלים שלי. לדוגמא, מצאתי עצמי יושב השבוע מול אדם, מלח הארץ, שמסביר לי על תכניותיו לקחת את כל המשפחה ולהגר, כי בקרוב נאבד את מקומנו בעולם המערב, ונהפוך למשהו אפל וחשוך. לא בכל הטיפולים הדבר עולה; יש לא מעט אנשים שעסוקים יותר בענייניהם האישיים ואינם פנויים או רוצים לעסוק בפוליטיקה. אבל אווירת הלחץ, הפחד, והדאגה הכללית מורגשת כמעט בכל טיפול. אני שומע זאת גם ממטפלים אחרים.

זו גם אינה תקופה רגילה, כי כמו בזמן הקורונה, גם אני חלק מזה. או כמו כשנפלו טילים באיזור עבודתי, והפסקתי פגישה על מנת לעמוד עם כל צוות המרפאה והמטופלים בחדר מדרגות, שהיה החלל הכי מוגן בבנין. כיצד אפשר להחזיק את חרדות המטופל כאשר הטיל נופל עליך באותה מידה כשם שנופל עליו? מבחינה זו התקופה הזו דומה. על מנת לקיים טיפול צריך מרחב יציב. והמרחב בו אנו נמצאים כעת איננו יציב כלל.

אז… אני משתדל להוציא את חרדותי מחדר הטיפולים, ולהתמודד איתן ועם המצב כמיטב יכולתי. כתיבת שיר היא חלק מזה, אבל במקרה הנוכחי אני מרגיש גם צורך לפרסם אותו. אני רוצה שישמע, כי זו תקופת חירום. ואם התרחישים הפסימיים אכן יתגשמו – מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה עלולה לשנות את פניה לחלוטין, ואולי אף להפסיק להתקיים. אני מרגיש צורך להתגונן, לזעוק, בשביל עצמי, בשביל המדינה, וגם בשביל המטופלים. אנשים משני הצדדים נדחפים לקיצוניות. לאלימות. להתפרקות. לתפיסה מאנית לפיה הם הולכים לשנות את המציאות ולייצר פה מדינה אחרת. ואם לא נשכיל לזוז הצידה, לדבר, להקשיב, ולראות כל אחד את הכאב והפחד של הצד השני – עלול להיות רע מאד.

הדחף הזה, הוא כנראה מה ששבר בסוף את הפחד האחרון שלי. אני מרגיש שיותר חשוב להתבטא – כל עוד אפשר לעשות זאת – מאשר לפחד שמא הדברים לא יתקבלו היטב. אני יודע שעלול להיות לדבר מחיר. ובפרט שהנסיבות הובילו לכך שדווקא השיר הראשון שיוצא הוא פוליטי, מערער, ובתקווה – מזעזע.

התלבטתי מאד האם לצרף את השיר עצמו לפוסט. הרי גם בטיפולים עצמם איני משמיע אותו. יש שיקולים בעד ונגד, ונראה לי שאבחר כן לעשות זאת. ומי שזה מעניין אותו – הנה קישור לעמוד היוטיוב שלי. מקווה שהרוחות ירגעו, ושבהמשך יהיו שם שירים נוספים.