הרבה זמן לא כתבתי. גם ככה אני עושה זאת בתדירות נמוכה, אבל כעת יש לי סיבה טובה.

בתאריך 7/10/2023 פלשו מחבלי חמאס לישראל מרצועת עזה במתקפה רצחנית בה היו כ – 1200 נרצחים. היה זה ככל הנראה היום המדמם ביותר של העם היהודי מאז השואה. מאז אותו יום, כ 4 חדשים כבר – ישראל במלחמה. יש כ – 570 חיילים הרוגים עד כה, וכ – 130 חטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס.

אירועי אותה שבת שחורה הקפיאו אותי. וזהו קיפאון שדי קשה לצאת ממנו. אני רוצה לכתוב, מרגיש שצריך לעשות זאת. לחזור לאיזו שגרה. אבל לא יכול להתעלם ממה שקורה.

זה מוזר. מצד אחד הכל השתנה, ומצד שני הכל ממשיך כרגיל. אני לא נמנה בין עשרות אלפי המפונים מביתם. גם לא נפגעתי ישירות מהאירועים בדרום ובצפון. אבל אווירת המתח שורה גם עלי. אני נפגש עם אנשים – חלקם שורדי הטבח – ומנסה לעשות כמיטב יכולתי. ההתמודדות לא פשוטה. לא לי וכנראה לא לאף אחד אחר.

אז על מה לכתוב כאן? ברוב המקרים אני מרגיש שאנשים פשוט צריכים שיקשיבו להם ויהיו איתם, ולא הרצאות והנחיות. אבל אני כאן, ואתם בצד השני של המסך. המעט שאני יכול לעשות כרגע זה לכתוב כמה רשמים ומסקנות שיש לי מהתקופה הזו ובכלל. אלה דברים שמגיעים מההתמודדות שלי עצמי עם המצב, ושל אנשים עימם אני בקשר. אולי זה יתחבר לחלקכם. אז הנה:

1. רצוי להשתדל לא לצרוך יותר מדי חדשות. אני כן מחובר ומודע לכותרות, אבל נמנע מהפרשנויות והמשדרים האינסופיים ברדיו ובטלוויזיה. זה מרגיש לי חיוני להישרדות הנפשית שלי, וכך גם אני ממליץ למטופלי. די עם הצפייה האובססיבית בחדשות. זה לא עושה טוב לאף אחד.
2. באופן רחב יותר, אני מוצא שהשאלה הזו – כיצד אפשר להמשיך להיות מודע למציאות ולמתרחש, אבל בלי להשאב רגשית למערבולת מסוכנת – מלווה אותי ברבים מהטיפולים, ומעסיקה אותי גם ברמה האישית.
3. למרות נסיון ההתרחקות וההגנה על עצמנו, ניתוק מוחלט לא נראה לי נכון. אי אפשר לחיות בבועה, בלה-לה לנד. דברים שאתה מכחיש בסוף נותנים לך סטירה בפנים. דברים שאתה מדחיק – יפגשו אותך בהמשך. אנחנו כן במלחמה, ספגנו מכות, והעתיד אינו ידוע. אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה.
4. לאור הסעיף הקודם, חרדה ומתח הינם מובנים וטבעיים. עם זאת – כדאי מאד שלא ניתן להם לנהל אותנו לחלוטין. זה מתקשר לאותו נושא – של עד כמה להיות מודע, ועד כמה לתת לדברים להכנס פנימה. חרדה יכולה להיות משאב חיובי אם היא מזיזה אותנו לכיוון שמיטיב עמנו, אבל לרוב היא עוצרת, מקפיאה, מובילה להמנעויות – ולא באמת מגנה עלינו.
5. אנחנו יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים. אז נכון, רובנו בסוג של טראומה, וחטפנו מכה. אבל בני אדם נוטים להתאושש ולצמוח. אז כן, אולי במשך זמן מה אנו צריכים להתאושש ולקק את הפצעים. אולי אנו נופלים לדרכי התמודדות לא מיטביות. זה עניין זמני ברוב המקרים. אל תכעסו על עצמכם על כך, תנו לעצמכם את הזמן הדרוש.
6. אני חושב שצריך לדבר כאן על קבלה. כן, אנחנו בסיטואציה לא פשוטה. אבל צריך לקבל את זה ולעשות עם זה משהו. העובדה שהמציאות מורכבת לא אומרת שאין לנו יכולת לשמור על עצמנו, לנהל חיים משמעותיים, ולעשות טוב לעצמנו ולאחרים.
7. עשיה היא דבר מבורך. ככל שאנו פועלים, זזים, בעלי משמעות, כך אנחנו מרגישים טוב יותר. אין זה מקרה שמיד אחרי השבת השחורה, החלו עשרות ומאות מיזמים של התנדבות ועזרה לזולת. זה עונה על צרכים חשובים – לא רק של הנזקקים שמקבלים את העזרה, אלא לא פחות מכך – של מי שנותן אותה. לעשות טוב למישהו אחר זו אחד הדרכים הכי יעילות להמנע משקיעה בדכאון וחוסר אונים.
8. יש לי, ולאחרים, קול פנימי (ולפעמים גם חיצוני) שאומר שאסור לנו להיות שמחים בתקופה זו. ואכן, איך אפשר? הלב שבוי בעזה, כך אומרת הדיסקית על צוואר אנשים רבים. זה די נכון. חלק ממנו שם. אבל הלב שלנו גם צריך להיות זמין לאנשים שנמצאים כאן. לחברים. למשפחה. לעצמכם. לא נכון לתת לצער, לפחד, לשנאה וליאוש לנצח. מותר לשמוח. יש לנו זכות מוסרית לחיות, לצמוח ולהנות, ואולי אפילו יש לנו חובה מוסרית לכך. כי לתת ללב לקפוא, זה להפסיד במלחמה.
9. אל מול הקור הרגשי שתוקף כעת – קשר וקרבה הם אולי מקור הכח הגדול ביותר שיש לנו. אנחנו צריכים בני אדם. זה חשוב להיות עם מישהו. כל אחד צריך מישהו שישאל לשלומו. שיתעניין. לדבר. לאכול יחד. לשתף. להתחבק. לאהוב. ואגב, גם בעלי חיים יכולים לתת לא מעט נחמה.
10. אסיים באמונה. אינני אדם דתי, אבל אנו צריכים אמונה. שכל זה יוביל למשהו טוב. שהחיים שלנו, כפרטים כמשפחות, כקהילות – או אפילו כחברה שלמה – יתפתחו לכיוון טוב יותר. שזה יקרה בדרך כלשהיא, גם אם איננו יודעים תמיד איך. שיהיה בסדר. שיהיה טוב. איך אומר השיר של מאיר אריאל? עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
11. ונכון, אמרתי שאסיים, אבל השיר הזכיר לי – הומור ואמנות הם משאבים אדירים. כל עוד נוכל לזמזם שיר, כל עוד נוכל לצחוק מבדיחה, כל עוד נוכל להנות משקיעה – יש לנו סיכוי.

ונסיים בשיר: