לא תמיד אני פוגש את הצדדים הנעימים של אנשים.

באחד הטיפולים סיפר לי המטופל שיש מישהו בלימודים שלו, שהוא, המטופל, כל הזמן צוחק עליו ומחקה אותו בלעג.

ביקשתי שיספר עוד, והוא אמר שבאותו בחור יש משהו מוזר. בכל פעם שהוא עונה למרצה, הוא מדבר באופן נורא לחוץ. הוא רועד, מגמגם, זז בתזזיתיות, וכשצוחקים עליו זה אפילו מתגבר. "לפעמים", אמר לי אותו מטופל, "אני עושה את זה דווקא, לוחץ בדיוק בנקודה שרגישה אצלו. פעם אפילו גרמתי לו לבכות".

הבחור שמולי היה מטופל חדש יחסית. הוא היה כמעט מבודד חברתית. ללא חברים, ללא קשרים משמעותיים, ובעל כמיהה עזה לקשר. ידעתי עד כמה הוא פגוע. ראיתי את שכבות הכאב שלו. בסך הכל חיבבתי אותו מאד. אבל בפגישות האחרונות, הוא החל להראות לי טפח טפח את הצדדים הפחות נעימים שלו. כמו במקרה הזה. הדבר העלה בי רגשות סותרים. כמטפל אני אמור להיות לא שיפוטי. אבל מה אני אמור לעשות? להנהן? לשתף פעולה עם הבריונות הזו? ומצד שני, אני מבין מאיפה זה בא, ומכיר את הכיף הזה שהוא דיבר עליו.

"אתה מנייאק" אמרתי בחיוך. ואז הוספתי: "סליחה, אני אולי לא אמור להגיד את זה… אבל… זו התנהגות די נבזית.". הוא הנהן והמשיך: "האמת –  אני נהנה מזה. זה קצת כיף, שאפשר ללחוץ למישהו על הכפתורים ככה. אני יודע שזה לא טוב. למה אני עושה את זה?".

אמרתי לו שאני חושב, שלפעמים, כשאתה מרגיש חלש ודפוק, ושאף אחד לא רוצה אותך – הדבר היחיד שאתה מאמין שאתה יכול לעשות זה למצוא מישהו קצת יותר חלש ממך, ולדרוך עליו. להתרומם על חשבונו. להיות מה'מגניבים' שצוחקים על אחרים, במקום להיות זה שצוחקים עליו. זה טבעי.

הוא די התחבר לזה. המשיך וסיפר שכשהוא מחקה את אותו בחור, הוא זוכה לפעמים לפרצי צחוק מהסביבה. כשזה קורה, הוא מרגיש חשוב, שהוא עם כולם. הוא לא מעז להתנהג ככה לאנשים אחרים בלימודים, כאלה שיש להם יותר בטחון וכח. "הם היו מורידים אותי תוך שניה" הוא אמר. "ואליהם אני מתנהג בכבוד, אפילו מתחנף אליהם. נותן מחמאות, מכין קפה…"

אמרתי לו שגם ההתחנפויות וגם ההשפלות הן תוצאה של אותו גורם. זה בגלל שהוא מרגיש כל כך חלש. כאילו שיש מין סולם חברתי כזה, שבו אתה מתרפס כלפי האנשים שלמעלה, כדי שלא יפגעו בך, ותוך כדי זה – דורך על אלה שלמטה, כדי לבסס את מעמדך. מי שלמעלה משפיל את מי שלמטה. הוספתי שגם הוא עצמו יודע טוב מאד מה זה להיות מושפל.

-"זה מעגל של כאב" הוא אמר. פניו התכווצו לפתע. הוא המשיך: "מי שמעליך פוגע בך, ואתה פוגע במי שמתחתיך. וגם הוא, לאחר מכן  יפגע במי שמתחתיו. מעגל של כאב."

-"אתה עושה את זה, כי זה מה שאתה מכיר", אמרתי. "אין לך את האופציה להיות מחוץ לכל זה. להרגיש שאתה בעל ערך גם בלי קשר לאם אתה מעל או מתחת למישהו. צריך הרבה בטחון עצמי כדי לא להיות בסולם הזה, אלא פשוט לשבת בצד". הוא הנהן.

-"מה אני אעשה עם זה?" שאל לבסוף.

-"אתה יכול להתנצל" הצעתי.

-"גם הוא אמר לי את זה" הוא ענה. "אמר לי – לפחות תתנצל. אבל אני עשיתי את ההיפך. האשמתי אותו שהוא נודניק, ומעצבן את כולם בגמגום הזה, ושיפסיק עם השטויות שלו. אז בסוף הוא שתק".

שתקנו.

ואני הייתי באחד מהרגעים האלה, שחשבתי על עצמי. על הסיפור שלי.

ונזכרתי באדיר.

אדיר היה ילד שגדל איתי.

הוא היה קצת שונה.

לאמא שלו היה מבטא זר, וגם לו, בעצם.

היה לו דיבור קצת מצחיק, של מישהו שמתרגם דברים באותו הרגע. וילדים היו צוחקים עליו.  הוא היה אומר – 'תראה את האחד הזה, איך הוא מתנהג'. ואנחנו היינו צוחקים. מה זה 'האחד הזה'? מי מדבר ככה בכלל? הניסיונות שלו להעליב אותנו ולהתגונן מהשפלות, רק הובילו לעוד לעג.

המבטא הזה גרם לכך שסופים של משפטים היו נמתחים למין אנחה כזאת. אז כשאמא שלו אמרה 'אדיר, בוא לכאן!', זה היה היה יוצא לה משהו שנשמע כמו: 'אדי-אה! אדי-אה! בוא לכאן!'.

אנחנו בדיוק כנכנסנו לגיל ההתבגרות, עם ההורמונים וכל מה שנלווה לכך. והיה לנו קטע כזה – שרוב הקללות בהם השתמשנו נגעו למיניות של האמהות. התחרינו ביננו למצוא כינויים משפילים ומבזים יותר לאמהות של נערים אחרים. בטח זה כך גם אצל נערים היום. אני לא בטוח. אבל בכל מקרה, אתם יכולים לתאר לעצמכם שכשיש לך אמא שכל משפט שני שלה מסתיים במשהו דומה לגניחה, אתה הולך לסבול.

ואדיר סבל.

כל זה עבר לי בראש.

אני לא יותר טוב ממנו. גם אני יודע להתאכזר לאחרים.

אעשה כאן הפסקה קטנה. אם אתם רוצים לקרוא את המשך הסיפור – תקפצו לסוף. אבל הסיבה שאני עוצר היא זו: רציתי לספר למטופל משהו אמיתי. משהו על עצמי. והיה לי רגע של התלבטות – האם לעשות זאת? וכמו בהרבה דברים אחרים בטיפול – יש כאן רגע שמזמין השתהות. שמזמין חשיבה. האם לשתף? מה? איך?

*

הנושא של חשיפה אישית של המטפל הוא נושא מאד מורכב. רבות נכתב ודובר עליו. האם נכון שמטפל ישתף מנסיונו, חכמת החיים שלו, וסיפורו האישי? ובכלל, עד כמה מטפל אמור להראות את האישיות שלו ואת רגשותיו? היחס לסוגייה הזו השתנה לאורך השנים, ככל שהתפתחה האמנות של הטיפול והעזרה לזולת.

באופן כללי, אפשר לסווג את המטפלים, או היועצים למיניהם לשלוש קבוצות, מבחינת היחס שלהם לנושא:

הקבוצה הראשונה הינם אנשים המשתפים בסיפוריהם כל הזמן, וללא שיקול דעת. לרוב הם גם מסבירים לך מה לעשות, כי לתפיסתם הם יודעים מה נכון ומה לא. אלה הם היועצים המסורתיים. אנשים שמטרותיהם אולי טובות, אבל שבפועל עלולים לגרום להרבה נזק. ראשית, משום שאנשים לא באים כדי שיטיפו להם מוסר, אלא בשביל שיבינו אותם, ושנית, משום שברמה עמוקה יותר, המטרה הנסתרת של היועץ היא לעזור בעיקר לעצמו. הוא רוצה להרגיש שהוא אדם טוב יותר, חכם יותר, בעל מעמד – ובכלל, אחד שיודע, לא כמו האנשים שבאים אליו. היועץ המסורתי רואה רק את עצמו, בעצם. אז מה אם הסיפור שלו איננו תואם למה שהמטופל מביא? זה לא כל כך משנה. הישמרו לכם ממטפלים כריזמטיים ודומיננטיים! אלו אנשים שרוצים שתקשיבו להם, במקום שהם יקשיבו לכם. כשהדבר מתבצע ללא מודעות, זה עלול להגמר רע. זו הסיבה שחובה, לדעתי, שכל מטפל ילך לטיפול בעצמו, ושיעבור תהליך ארוך של ליווי והדרכה לפני שהוא מתחיל לעבוד באופן עצמאי.

הקבוצה השניה היא של המטפלים המסורתיים, אשר נסמכו על המורשת הפסיכואנליטית. אני מדבר על אנשים שלוקחים ברצינות את הטכניקה לפיה המטפל רק מקשיב ומפרש, ושבה כל רגש או מחשבה שעולה בו לגבי המטופל, נתפסת כ'העברה נגדית' שעלולה 'לזהם' את המרחב הטיפולי. לפי תפיסה זו, בחדר הטיפול יש מקום רק לתכנים הנפשיים של המטופל, ואילו המטפל צריך לצמצם עצמו ככל הניתן כדי לפנות להם מקום. יש הרבה ערך בגישה זו, המאפשר למטופל להרגיש מובן, ונותנת מקום לחקירה של נימי הנפש העדינים ביותר. מצד שני, יש בה גם בעייתיות מסוימת. בצורתה הקיצונית, היא יכולה לגרום למטופל להרגיש מאד לבד, ושהוא מדבר, בעצם, לעצמו. פעמים רבות אמרו לי מטופלים – "המטפלת היתה רק מהנהנת, ולא אומרת כלום". מה הטעם בכך?

הקבוצה השלישית, היא של מטפלים דינאמיים מודרניים יותר, ובראשם, הקבוצה ההתייחסותית. מטפלים אלה כבר אינם מאמינים שניתן להעמיד פנים שאישיות המטפל איננה חשובה. ההיפך הוא הנכון. על פי גישה זו, כל קשר טיפולי הוא בראש ובראשונה מפגש בין שני סובייקטים, שני אנשים שהחיבור הייחודי ביניהם יוצר משהו שלישי, חדש, ומופלא. לפי גישה זו, המטפלים צריכים להיות מאד קשובים למה שקורה בתוכם: האסוציאציות שלהם, הזיכרונות שלהם, הרגשות… הנחת היסוד היא שכל אלה קשורים בצורה מסויימת למטופל, ומה שהוא מביא. לפי גישה זו, אין זה מקרה שדווקא הסיפור הספציפי הזה הוא שעלה במוחי במפגש עם המטופל. עצם הזיכרון, (בשפה מקצועית : Reverie), – הינו סימן שמשהו בי התחבר למטופל, ויאפשר לי להבין אותו טוב יותר – מאיפה הוא בא, ומה מתרחש בנפשו. הזכרון על ילדותי אפשר לי להתחבר לחלקים פגועים שלי ושל המטופל, לתת מקום ולגיטימציה לזעם ולאכזריות שבו. זוהי אינפורמציה יקרת ערך. מה עושים איתה? זו שאלה גדולה. ברוב הפעמים, כנראה נכון לשמור את הדברים לעצמך. להבין בשקט, ואולי לנסח תגובה שמבוססת על הדבר שעלה בדעתך. במקרים מסויימים, אפשר גם לחשוף את המתרחש בנפש המטפל – יהא זה רגש, זכרון, או אפילו סיפור אישי.

כאשר חשיפה מסוג זאת מתרחשת, חשוב מאד שהמטפל ימשיך לזכור שהסיפור האישי שלו, גם אם דומה במקצת לזה של המטופל – איננו בדיוק זהה. יש הבדלים משמעותיים שחשוב לתת להם מקום. קל מאד ליפול לכך שהאמפתיה שמתעוררת כלפי המטופל תהפוך להזדהות עימו. זוהי מלכודת ממש. ברגע שזה יקרה, אתה עלול לאבד את המטופל. כאן נכנסת ההשתהות, שבשבחה דיברתי בעבר. אך גם איתה – אף פעם אי אפשר להיות לגמרי בטוח האם נכון לשתף בסיפור. תמיד יש בזה סיכון, ולפעמים טועים. בכל מקרה – כדאי מאד לברר אחרי החשיפה – כיצד המטופל חווה אותה? מה הרגיש כלפי באותו רגע? האם מבחינתו זו היתה הטפת מוסר? התנשאות? האם הוא הרגיש שאני מתנתק ממנו? שאינני מסוגל לשאת אותו? כל אלה ועוד הינן תגובות אפשריות. הדיבור על כך יכול להיות מועיל מאד.

אני זוכר מקרה בו סיפרתי על עצמי משהו למטופל אחר, שהיה בחור מאד סגור. אחרי תהליך ארוך שבו לאט לאט חשף מולי יותר ויותר – הגענו לפגישה אחת קשה, שבה הרגשתי בעוצמה רבה את הבושה ותחושת האפסות שלו. אמרתי לעצמי שהוא בטח לא יבוא בפגישה שלאחר מכן. ואז – כנראה בגלל זה – סיפרתי משהו על עצמי, על זמנים של חולשה שהיו לי, שאמנם אינם זהים לשלו, אך יש בהם דמיון מסויים.

לפגישה הבאה, הוא דווקא כן בא. כשבררתי איתו איפה החשיפה שלי פגשה אותו, הוא אמר לי – "תדע לך, שרק בגלל מה שסיפרת לי בפעם הקודמת  בכלל באתי שוב. אתה לא יודע כמה זה קשה לי להחשף, להיות כל כך פגיע. כבר החלטתי לעזוב. אבל הראית לי שאני לא לבד. שאתה לא מסתכל עלי מלמעלה. שאתה בן אדם כמוני."

*

"אני רוצה לספר לך משהו." אמרתי אחרי זמן מה. "אני לא נוהג לשתף בסיפורים אישיים לרוב, אבל זה נראה לי מתאים הפעם". ראיתי אותו מזדקף בכסא, מקשיב.

"כשהייתי נער – היה ילד אחד שגדל איתי. הוא היה קצת מוזר, והייתי מציק לו. קצת בגלל שזה היה קל וכיף, אבל בעיקר, כי המצב החברתי שלי בעצמי לא היה כל כך טוב. גם אני הייתי במעגל של כאב". קולי רעד קצת. בכל זאת המשכתי.

"ויום אחד – אני זוכר את זה – הבנתי. הבנתי שהסיבה היחידה שאני נטפל אליו זה כי אני במקום מאד נמוך, שאני מנסה לרומם את עצמי על חשבונו, ושזה לא פייר. זה היה רגע מכונן מבחינתי. אמרתי לעצמי שאני לא מוכן להפוך לאותם אנשים שפגעו בי. אני לא אהיה מישהו שאני שונא. אני לא אמשיך את המעגל. אחרי אותו יום – נהייתי חבר שלו".

הסיפור מאד נגע לליבו.

בהמשך הפגישה, המטופל הביע מגוון רגשות: בהתחלה בושה, אחר כך כעס על עצמו, ולבסוף עצב.

הדברים חדרו אליו פנימה.

כשיצא מהפגישה, אמר שהוא מתכוון להתנצל בפני אותו בחור. וכך היה. הוא הפסיק להיות מה'מציקים' בעבודה. היתה לו עוד דרך ארוכה לעשות כדי להגיע למטרותיו – אבל לפחות החליט שלא יעשה זאת על חשבון אנשים אחרים.

כששאלתי אותו, בפגישה שאחרי, כיצד הרגיש בעקבות הסיפור שלי, אמר שזה גרם לו להרגיש שגם אני בן אדם. שהוא לא היחיד שמתנהג באופן הזה. ושבעצם, אין הרבה אנשים ממש רעים, אלא בעיקר אנשים שכואב להם.

*

כיצד יודעים מהו הרגע הנכון לחשיפה אישית?

אין לי תשובה. אולי אי אפשר לדעת.

אבל כשזה מגיע ברגע הנכון, ומבוצע באופן הנכון, יש לזה אפקט אדיר.

אפקט אדיר.

עכשיו אני קולט שיש כאן כפל משמעות. כאילו שזה על שמו של אותו אדיר, מהסיפור. למרות שלא באמת קראו לו אדיר. אבל הסיפור אמיתי.

ואם גם אתם כלואים, בתוך איזשהוא מעגל של כאב – כמו שפעם אני הייתי – וכמו שאותו מטופל היה – אז כולי תקווה שתוכלו להתבונן בו, ואולי לצאת ממנו. זה אפשרי.

 

 

 

* הפוסט הזה ישב במגרה כמה שנים. חשוב לי להסוות את הפרטים, ובמקרה הזה כנראה עשיתי זאת כל כל טוב עד שאני עצמי כבר אינני בטוח אם התבסס על מקרה אמיתי ואם כן על מי. אבל הסיפור במהותו כן אמיתי. כולל זה של 'אדיר'. שהקשר עמו אבד עם הזמן. ואדיר- ואם אתה שם וקורא את זה – אנא תן לי להתנצל פעם נוספת, ובוא נפגש מתישהוא…