בחירת מטפל יכולה להיות מסובכת. הסיבה לכך היא שלרובנו יש כל מיני חששות בנוגע לטיפול.

מצד אחד אנחנו חוששים שמא המטפל שנבחר לא יוכל לעזור לנו. אנו שואלים עצמנו – האם המטפל יוכל להבין אותי? האם הוא ינהג בי נכון? האם יש לו נסיון מתאים? שאלות אלו, רלוונטיות ככל שיהיו, מצביעות לעתים קרובות על תחושה פנימית שאין לך סיכוי להשתנות. אמונה זו בחוסר סיכוי לשינוי נבנתה מן הסתם לאורך זמן רב, וחוזקה לאורך השנים על ידי אכזבות ופגיעות שונות. לאור העבר אנו נוטים להאמין שהסיכוי למצוא מישהו שייטיב עמנו הינו קטן מאד.

החשש השני, והמנוגד כביכול, הינו מכך שהטיפול דווקא כן ישפיע עלינו, אך שההשפעה תהיה שלילית. אפשר להבין זאת: יש נושאים שהדיבור והמחשבה עליהם כואבים. הם מעוררים עצב, כעס או בושה. נח לנו להמנע מעיסוק בנושאים אלה, גם אם יש לכך מחירים שונים. בראיה רחבה יותר, יש כאן יותר מסתם חוסר נכונות לחוות כאב. בנינו לעצמנו לאורך שנים מערך אישיות שעימו אנו מתמודדים באופן מסויים עם החוויות שלנו. מערך זה שמר עלינו וסייע לנו להתמודד עד כה, לטוב ולרע, ואנו מפחדים שמא משהו בו יכול להשבר. קשה לנו לדמיין עצמנו מתנהגים אחרת או חושבים אחרת. מסיבה זו, אנשים חוששים מאד להשתנות.

אני, אישית מאמין שכל אחד יכול להשתנות במידה מסויימת, ושלכל אחד יש מישהו, ואולי אנשים רבים, שיכולים לעזור לו. בנוסף, אני מאמין כי הפחד משינוי, מובן ככל שיהיה, עוצר אותנו הרבה יותר משהוא מקדם אותנו. תמיד תהיה מידה של אי ודאות. אין סיכוי בלי סיכון. הדרך היחידה לדעת אם יש התאמה בין מטפל ומטופל ספציפי היא על ידי התנסות.

איך בכל זאת ניתן ניתן לצמצם את אי הודאות?

יש מספר דברים שכדאי לשמור בראש, בעת בחירת מטפל:

• להמנע מלפנות למטפל שלא עבר הכשרה פורמלית. פסיכותרפיה הינה מקצוע לכל דבר, והעוסקים בה הינם בעיקר פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאלים קליניים ופסיכיאטרים. בכל שלושת המסלולים האלה, מדובר על הכשרה של בין 7-11 שנים לפחות, הכוללת שנים לא מעטות של עבודה תחת הדרכה ופיקוח.

• על אף שיש מכנה משותף גדול בין תחומים שונים, הרי שיש מקרים בהם ניתן להתערב באופן ממוקד ויעיל יותר לבעיה ספציפית. לכן, במקרים שבהם הבעיה ממוקדת מאד, יש לשקול פניה למטפל או לגוף המתמחה בתחום זה. אחת הסיבות שעדיף לפנות לאדם בעל הכשרה פורמאלית (פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי) הינה שבעלי מקצוע אלה חייבים דין וחשבון לאיגוד מקצועי ולועדת אתיקה, ולכן בסבירות גבוהה יותר ידעו להעביר פניות שאינן מתאימות לכישוריהם למקומות המתאימים.

• את הציפיות שלנו מהמטפל יש לחלק לשתי סוגים – כאלו שהינן קריטיות לנו, ושהפרה שלהן היא 'דגל אדום' מבחינתנו, וכאלו שלא. הדרישות שאינן קריטיות הינן פחות חשובות. הרבה פעמים אפשר לוותר עליהן, או לפחות לתת צ'אנס ולבדוק האם אנו יכולים להתפשר.

• ניתן ורצוי להוועץ באנשים קרובים, ולקבל המלצות על מטפלים. לעתים מביך לשאול, אבל זה שווה את זה. אם אתם חשים מבוכה, לא חייבים לפרט את סיבת הרצון בטיפול בעת בקשת ההמלצה.

• על אף שהדבר יכול להיתו מפתה מאד, מטפל שהוא קרוב משפחה או חבר קרוב איננו בחירה טובה, וזאת משום שהיחסים הקיימים בינכם יכולים לגרום לבעיות רבות. מטפל טוב ידע לסרב לקבל פניות מאנשים שקרבה הקיימת עמם תפגע בטיפול. עם זאת, אנשים אלה יכולים להיות ממליצים מאד טובים, ויכולים להפנות לקולגה מתאים.

• נוחות, נגישות ומחיר הינם פרמטרים חשובים, והרבה פעמים הם אלה שמכריעים בפועל את הבחירה. טיפול שמתקיים באווירה של לחץ (בין אם מסיבות פיזיות או כלכליות) יתנהל פחות טוב.

• ולבסוף, כאשר הגעתם והתיישבתם בכל זאת בחדר הטיפול – נסו לתת הזדמנות לתהליך ולמטפל. אם יש דברים שמפריעים לכם, שנראים לא מתאימים, או סתם תחושה לא טובה בחדר – שתפו בכך את המטפל. במידה ותצליחו לקיים דיאלוג על אותם דברים, יש סיכוי טוב שתתחילו לגלות את הדרך המשותפת לעבוד יחד באופן פורה.