לפני מספר שבועות, כאשר אחד המטופלים הגיע אלי, הוא אמר לי שבפגישה הקודמת אמרתי משהו שגרם לו ממש להבין את עצמו. הוא הבין מדוע הוא אינו מצליח להתחייב לאף פרוייקט מתחילתו ועד סופו. מדובר בבחור מבריק, עם המון חלומות, אבל שלא מצליח לממש אף אחד מהם. זה די תקע אותו, מהרבה בחינות.

בפגישה שלפני, אמרתי לו שאני חושב שהוא מפחד לגלות שהוא פחות מוכשר ומוצלח ממה שהוא מדמיין. הרי אם באמת יתחייב, וינסה להשקיע את עצמו – יש סיכוי שיתקשה, או שלא יצליח, והתדמית של ה'גאון', עליה עמל שנים רבות, תסדק ותתפורר. זו הסיבה שעל אף שיש לו לא מעט כישורים, ולמרות שהרעיונות שלו מבריקים – הוא אף פעם לא התמיד עם שום דבר. יותר קל לו לזנוח את התוכניות כ'לא מעניינות', מאשר להתחיל ולהאבק עם משימה מתחילתה ועד סופה.

מאז אותה פגישה, סיפר לי המטופל שהוא אמר לעצמו שוב ושוב משהו בסגנון – 'אתה פשוט מפחד. זה לא שאין לך זמן, וזה לא שזה משעמם. זה רק פחד. את צריך להסתכן. אולי לא תצליח. אבל לפחות ניסית.' – וזה עבד. הוא בחר בפרוייקט צנוע יחסית, אבל אחד שכבר מלווה אותו שנים – לבנות גלריה בעיצוב מתוחכם בביתו – והנה, מתברר שהוא כבר סיים את כל המדידות והשרטוטים, ואפילו הזמין חלק מחומרי הגלם. זה הפתיע אותו קצת. הוא לא רגיל להתקדם כך.

עכשיו, כשסיפר לי את כל זה – שמחתי מאד. הייתי גאה. אבל בנוסף לכך, היה לי רגש נוסף – והוא הפתעה. לא הבנתי מדוע דווקא עכשיו הדברים שאמרתי נכנסו אליו פנימה. כלומר, זכרתי את מה שאמרתי, ואני עדיין חושב שזה נכון, אבל תחושת התדהמה הזו שביטא – לפיה פתאום הבין משהו מהותי על עצמו ועל חייו – לא היתה מובנת לי. את אותם דברים הללו אמרתי באופן כלשהוא גם קודם. אז מה קרה עכשיו? העובדה שהוא הצליח ללכת גם את הצעד הבא, ולתרגם את מה שלמד למעשים להתנהגויות חדשות ומועילות – היא אפילו עוד יותר מרשימה.  הוא הפך את הפירושים שלי למשהו פרקטי, ניסה לפעול לפיו, ואפילו הצליח. וואו.

קורה לי די הרבה שאני נתקל באנשים – לרוב מטופלים, אבל לאו דווקא – אשר סובלים מתקיעות כלשהיא או מדפוס שפוגע בהם. כשמציעים להם לעבוד על הדברים בטיפול – הם לעתים קרובות הם עונים משהו בסגנון: "כבר ניתחתי את זה. אני יודע למה אני נוהג ככה. ברור לי מאיפה זה בא. אבל זה לא עוזר לי! אני רוצה להשתנות! מה עוזרים כל הפיטפוטים והחפירות האלו? ".

האמת, היא שבמידה רבה – הם צודקים. גם אני מרגיש ככה לפעמים. תשעים אחוז מה'תובנות' שאנו מקבלים בטיפול, הינן דברים שבמידת מה יכולנו להבין בעצמנו, לקרוא בספר פסיכולוגיה, או לשמוע מחבר. אבל ההבנות הללו הינן, על פי רוב, ,על פני השטח בלבד. הן לא יוצרות שינוי רגשי עמוק, ולא בהכרח משנות את האופן בו אנו פועלים בעולם. מצד שני, ישנם רגעים, כמו זה שתואר בסיפור שהבאתי, בהם תובנה באמת נכנסת פנימה, חודרת ונכנסת ללב. רגעים כאלה יכולים ליצור שינוי אמיתי, גדול, משנה חיים לפעמים.

לפעמים אני כמעט מתבייש בזה, שהתובנות הכי חכמות ומשמעותיות שאני מעלה בטיפולים – הן הכי בנאליות.  משפטים כמו –

                  -'תמיד הרגשת שכל האחריות על המשפחה היא עלייך. את רוצה להשתחרר כבר'

או אולי –

                  -'את נואשת להערכה של אנשים, מכיון שהוריך התעלמו מהכשרונות שלך'

והכי פשוט –

                  -'אתה רוצה שיאהבו אותך'.

בשביל זה משלמים לי? כדי לצטט משפטים של פסיכולוגיה בגרוש?

לפעמים, כן.

אותו משפט בנאלי לרוב יחלוף על פנינו מבלי לגעת ולהשאיר כלום. אבל לפעמים, ברגעים מיוחדים, בחדר הטיפולים  – הוא עשוי להתפס כדרמטי, מדוייק ומדהים. ברגע הנכון, גם משפט שנכון בערך לכולנו, כמו – 'אתה רוצה שיאהבו אותך' – יכול להיות בדיוק הדבר שהמטופל צריך, ושיזיז לו איזה מחסום בלב.

אז… מהו הדבר הזה, האיכות המיוחדת הזו, שהופכת אמירות מסויימות למוצלחות כל כך? למה לפעמים זה קורה ולרוב – זה לא? השאלה הזו ממשיכה ללוות אותי במשך כל העבודה שלי בתחום הטיפולי. מה יוצר שינוי?

אנסה לתת כאן את האופן שבו אני רואה את הדברים, נכון לעכשיו:

באופן כללי, אפשר לחלק את הגישות הטיפוליות – ודאי שאת הפסיכודינאמיות שבהן – לשתי קטגוריות. אפשר לקרוא להן – 'גישת התובנה' מול 'גישת החוויה'.

הרעיון הבסיסי של גישת התובנה, הוא שיש בתוכנו תהליכים לא מודעים שמניעים אותנו, ושאנחנו כלל לא יודעים מדוע מתנהגים, חושבים, או מרגישים המון דברים. לפי גישה זו, טיפול נפשי מתקדם באופן עקבי לכיוון איזה רגע של הבנה, לאיזה קתרזיס עוצמתי שבו כל פיסות הפאזל של נפשנו נופלות למקום, ואנחנו מבינים סוף סוף את עצמנו. מתוך הבנה אמיתית ועמוקה זו כבר אין צורך בסימפטומים נפשיים – משום שהללו היו כל העת רק סוג של כיסוי, או פתרונות לא כל כך טובים שמיועדים על מנת להסתיר מעצמנו את הסודות או הכאבים העמוקים שלנו. ברגע שאנו מבינים את עצמנו, אנחנו יכולים להשתחרר מאותם דברים שכופים עלינו סבל. המוטו של גישה זו, אפשר לומר, הוא ש'האמת משחררת' (The truth shall make us free).

אל מול גישת התובנה, מצוייה גישה החוויה. לפי גישה זו, רוב הקשיים שלנו נובעים ממערכות יחסים מופנמות. אדם שמרגיש שהוא, לדוגמא, לא ראוי לתשומת לב של אחרים, קיבל את התפיסה הזו לאורך שנים, מתוך אינספור אינטראקציות עם אנשים בחייו. אלו שכבות על שכבות של טראומות, חוויות דחייה, ודברים שהוא אינו זוכר אפילו. כל אלה התגבשו לכדי רושם פנימי, למשהו שהוא יודע על עצמו, אך לא תמיד נוסח באופן מילולי. זה פשוט האופן בו הוא בנוי. אפשר לדמות את הנפש היא איזה מגדל, שכל אבן בו היא חוויה שעברנו. ככל שהחוויות מוקדמות יותר, וקשורות באנשים משמעותיים לנו יותר – לדוגמא, ההורים – כך ה'אבנים' שהן מייצגות בנפש שלנו נמוכות יותר, בסיסיות יותר. המבנה הסופי של האישיות שלנו נשען במידה רבה על אותן אבני בסיס, והן מאד משפיעות על המגדל כולו, על איך שהוא ייראה בסוף, על כמה יציב יהיה וכדומה.

לפי גישת החוויה, גם אם נצליח לתאר את אבני המגדל, הרי שזה כשלעצמו לא בהכרח ישנה בו כלום. אולי להפך. התאור יקבע ויאשר את מה שאנחנו יודעים ממילא, אך לא יכולים לשנות. גם ככה, הרבה מאותן חוויות מופנמות הן דברים שאנחנו אמרנו לעצמנו שוב ושוב. אמירות כמו: 'אני דפוק'. 'אני לא טוב עם אנשים'. 'אני נורא שונה מכולם'. ועוד ועוד. ברוב המקרים, המילים, או התאורים בהם התרגלנו לתאר את עצמנו, הפכו לחלק מאותו המלט שאיתו החזקנו את המבנה הנפשי שלנו. זה לא דברים שמשנים אותנו; להיפך. הם מקבעים אותנו.

אז מה יוצר שינוי, לפי גישת החוויה?

התשובה היא, שאם חוויות יוצרות בעיות נפשיות, אז חוויות הן גם כנראה מה שמרפא אותן. אם נצליח, במסגרת הטיפול, לתת חוויה אחרת וסותרת למה שהמטופל מכיר, באופן שיצליח איכשהוא להזיז או לשנות את אותן לבנים שמרכיבות אותו – אז הוא יוכל לבנות את המגדל שלו באופן טוב ויציב יותר. זה אפילו קצת נושק לעקרונות התנהגותיים. מי שלא מרגיש שהוא ראוי אהבה לא יאמין בכך עד שלא יקבל אותה, או לפחות משהו דומה לה.

על פניו, הסיפור איתו פתחתי את הפוסט, על אותו בחור אשר לא יכל להתחייב לשום פרוייקט, ועל רגע ה'וואו' שהיה לו בפגישה – מתאים לגישת התובנה. הבחור הבין משהו על עצמו – ומתוך זה החל לנהוג אחרת. אבל… האם זה באמת מה שקרה שם? הרי לרוב הדבר לא מתרחש.

אולי היה משהו אחר שגרם לשינוי?

אם ננסה להבין זאת מתוך גישת החוויה, אז נסיק שמה שבאמת קרה באותה פגישה, או יותר נכון, בטיפול הזה – הוא שהמטופל הפנים חוויה חדשה. הוא קיבל משהו שסתר את הידע הפנימי שלנו על עצמו, אבל שלא היה זר כל כך עד שהוא דחה אותו החוצה. המידע הנוסף, במקרה הזה, היה כנראה שמישהו יכול לראות את חוכמתו וכישרונותיו, אך גם את מגבלותיו וצדדים פחות 'מוצלחים' שלו, ולמרות זאת המשיך להאמין בו מבלי לדחות אותו.

כיצד הוא הבין את אותו דבר חדש? מהו הקשר האנושי שהופנם באופן שכלל את המידע החדש הזה? זהו הקשר הטיפולי. אינספור רגעים קטנים שהתרחשו ביננו במשך יותר משנה של טיפול. הוא גילה שגם כאשר הוא לא מציג חזות נורא מוצלחת וכל-יכולה, וכאשר הוא מרשה לעצמו להראות את מי שהוא – לא נגרם לו כל נזק. זה אפילו היה נעים. המרחב הטיפולי והדיאלוג בין שנינו הם שהביאו את אותה חוויה חדשה. זה כוחו של קשר,וזו הסיבה שמטפלים דינאמיים נוטים לשים דגש גדול כל כך על 'יצירת קשר' – עד שלפעמים מבקרים אותם על כך שזה מרגיש כאילו ה'קשר' הוא המטרה של הטיפול. ברמה התאורטית ישנו ויכוח: האם החוויה היא הדבר המרפא בפני עצמו? או שאולי היא רק האמצעי שבמסגרתו ניתן להגיע לתובנה, שהיא זו שמרפאת את המטופל? אני אישית נוטה יותר לכיוון גישת החוויה, אבל האמת היא שזה לא נורא משנה.

מהם אותם 'רגעי וואו'? לדעתי, אלו מקרים שבהם החוויה מתמזגת עם התובנה. כלומר, מקרים שבהם החוויה החדשה שאנו חשים בטיפול היא של הבנה עצמית עמוקה בנוכחות אדם אחר. רגעים בהם אנו מרגישים שמישהו באמת מתעניין, ומבין אותנו באופן מדוייק, את הטוב ואת הרע, את המביך ואת הנפלא בנו, וכשהוא משקף לנו את כל אלה מבלי לשפוט אותנו, ומתוך קבלה, איכפתיות והערכה.

העובדה שיכלתי ליצור עם אותו מטופל קשר משמעותי, מיטיב, ויחד עם זה לא מושלם, מתסכל לעיתים – היא זו שיצרה את הקרקע לאותו רגע של תובנה. המשפט הזה, שאולי כבר עלה בדעתו בעבר – נשמע כעת הגיוני ומאפשר תזוזה ושינוי. מדוע? משום שבפגישות קודמות, הוא כבר יכל להודות מולי שהוא היה רוצה שאראה אותו כגאון ושאעריץ אותו. אל מול זה, הצלחתי כנראה להעביר לו באופן כנה ומדוייק את המקומות בהם אני מעריך אותו, מבלי להתכחש לצדדים הפחות נעימים בו. ניסיתי להגיב בחמלה לנזקקות שלו, מבלי לבייש אותו. כל החוויות הללו התרחשו לפני רגע התובנה ה'רשמי', ולתחושתי, הם שאיפשרו אותו. רגע ה'וואו' פשוט שם את החתיכה האחרונה באיזה פאזל שכבר היה כמעט בנוי, ושסידרנו יחד בהדרגה במשך זמן רב. ככה נדמה לי, בכל מקרה.

 

 

* אפשר לסיים את הפוסט כאן, אבל אני רוצה להגיד דבר מה נוסף: יש משהו מרגיע עבורי כמטפל, כאשר אני לא דווקא משתדל להיות חכם, לתת תובנות איכותיות, פירושי חלומות, או 'רגעים של וואו!'. בפועל מדובר בארועים די נדירים. זה כמו לכתוב שיר, או לצייר תמונה יפה. הרגעים היצירתיים באמת, שמאפשרים חיבור מדוייק ונכון, קורים באופן די אקראי, ואי אפשר לזמן אותם או לאלץ אותם לבוא. או שזה קורה, או שלא. אבל זה שבפגישה או רצף פגישות אין חוויית 'וואו' של תובנה, לא אומר שמתחת לפני השטח אין חוויה מיטיבה שמתבשלת לה בתוך הקשר הטיפולי. כלומר, התובנה לא חייבת להתמזג עם החוויה, אבל זה ממש נחמד כשהיא כן.

* קרדיט אחד שצריך לתת – הוא לד"ר אבנר הכהן, שממנו קיבלתי את הדימוי של הנפש כמגדל לבנים, ועוד לא מעט תובנות (ואולי חשוב יותר – חוויות) הקשורות להפיכתי למטפל.

* ואם זה לא ברור – הסיפור שהבאתי הינו בדוי (אם כי מבוסס על מקרים אמיתיים).