השבוע הלך לעולמו לאונרד כהן. משורר. זמר. סופר. מוזיקאי. איש שמילותיו נוגעות עמוק בנשמה, והצלילים… הוי, הצלילים.

את לאונרד ראיתי פעמיים. ההופעה באמסטרדם היתה נהדרת. הקהל היה מהופנט. התמקמנו בשורה השניה בסמוך לקבוצת סבתות הולנדיות לבנות שיער. הן היו כל כך שמחות ומלאות חיים, העבירו בינהן סיגריה מגולגלת וצחקו. כשהשמש נטתה לשקוע החל המופע. היו אלה שעתיים וקצת של אושר צרוף. ובכל זאת, כמה התאכזבתי כשלא שר את 'Famous blue raincoat'. איך זה יתכן? חשבתי לעצמי בתדהמה, בעודי נוסע משם בחשמלית. זה פשוט לא יכול להיות.

יש משהו אניגמטי בלאונרד. הרבה משיריו אינם מובנים לי. כלומר, לא בדיוק. לא לגמרי. המנגינה, האווירה ומשפטים מסויימים פוגעים באופן חד ומדוייק בעוד אחרים מרחפים, מבלבלים, ומשאירים אווירה של חידה. תמיד אפשר לגלות עוד רובד. תמיד נשארת הרגשה של משמעות גדולה נוספת שחבוייה שם בפנים. אם רק נושיט את היד נגע בה. זה כמו כשעובדים על חלום בטיפול; לפעמים מוצאים בו משהו שנראה כאמת עמוקה, בעוד שחלקים אחרים אינם ברורים. ככל שעובר הזמן ניתן לחזור אליו שוב ושוב, ולמצוא בו דברים חדשים.

אל מסע ההופעות האחרון יצא לאונרד אחרי שמנהלת החשבונות שלו רוקנה אותו מנכסיו – סכום שהוערך בדיעבד בכ  – 11 מליון דולר. כשהגיע בסוף לעורך דינו אמר לו בשוויון נפש: 'נראה שנעלמו לי כמה מליוני דולרים'. לאונרד, שחי שנים במנזר בודהיסטי, ולפני כן באי יווני קטן, התעסק ברוח, ולא בחומר – ואפילו לא ידע אילו חשבונות בנק היו לו ומה היה בתוכם. חלק ממני מקנא בו על כך. במובן מסויים, מזל שזה קרה. בזכות מעילה זו זכיתי אני ואלפים רבים אחרים לשמוע ולראות את האיש הזקן הזה מקפץ בעליצות על הבמה. שר. מדקלם. מפלרטט עם הלהקה והזמרות. כשסיבוב ההופעות הגיע ללונדון, המופע הוקלט. לאחרי מכן, הגיע גם לארץ, ושם לשמחתי דווקא כן ביצע את השיר אליו כמהתי.

ההופעה בישראל היתה שונה. חוויה דתית כמעט. ישבנו הרחק באצטדיון, עם עשרות אלפי אנשים. בסופה הרים לאונרד את ידיו וברך בברכת כהנים. כשהתפזרנו שמעתי נערה לידי ממלמלת בהלם: 'איך הוא לא שר את Chelsea hotel?'  רציתי לחבק אותה, ולהגיד לה שאני מבין. היא לא היחידה. לרבים מאיתנו יש איזה פינה, איזה רגע אינטימי עם שיר מסויים. אולי גם לכם. לאחד זה קרה באוטובוס, לאחר בעת צפיה בטלויזיה, והשלישי זוכר את השיר ששמע לראשונה בעת שתינה אהבים.

לשיר 'הללויה' יש מעל 200 גרסאות כיסוי. קראתי פעם מאמר שלם שעוקב אחרי האבולוציה שלהן. המפורסמת שבינהן היא הגרסה המיוסרת של ג'ף באקלי, שהינה כיסוי לזו של ג'ון קייל.  אינני יודע את כל המילים של 'הללויה'. גם אתם לא. כשלאונרד התבקש פעם לשלוח את מילותיו הוא העביר דפים על דפים מלאים בבתים שלא נכנסו לגרסה המוכרת לנו. מילותיהם שוכתבו שוב ושוב לאורך כעשר שנים. לאונרד היה פרפקציוניסט. הוא חיפש ללא הרף את הדרך לאיזו אמת מזוקקת. הוא תמיד היה משחק, ותמיד סקרן.

לא רק 'הללויה' זכה לכיסויים נהדרים. הביצוע של אנתוני ל If it be your will, לדוגמא, מרטיט לבבות. אנתוני בעל המראה האנדרוגני, שר ומאלתר בקולו הגבוה, רוקד לעצמו במקצבים מוזרים, כאילו בעולם משל עצמו. אותו השיר גם בוצע בעברית על ידי גבריאל בלחסן, ונשמע יפה כל כך בקולו הסדוק, כתפילה שבורה. זה בא עמוק, עמוק מהלב. לאונרד תמיד דיבר אל האנשים המוזרים, האחרים, אלה שבשוליים. אלה שמחפשים. להתראות ג'ף. להתראות גבריאל. תודה על כל מה שהשארתם לנו. הלוואי שמצאתם את אשר חיפש ליבכם.

אם ננסה ליישר את לאונרד ולהכניסו לתבנית של אבחנה פסיכיאטרית, נקבל כנראה הפרעה דו קטבית. לאונרד סבל מאד לאורך שנים מאפיזודות של דכאון. בשנותיו האחרונות, עם זאת, הוא הרגיש טוב יותר. שלא כמו אמנים אחרים, מעיינו לא יבש אז אלא רק העמיק. הוא חצה את כל הסבל הזה ויצא מהצד השני כאדם שלם יותר, מודע יותר, חכם יותר.

מורה לפסנתר אמר לי פעם שללאונרד יש מעל מאה שירים, 'כלומר, מעל מאה סיבות לאהוב אותו'. לא הסכמתי איתו. לטעמי, לא כל שיריו של לאונרד הינם באותה רמה, ואפילו בתוך אותו שיר יש לפעמים נפילות. אבל כשהוא פוגע – הוא פוגע. דוגמא אחת לזה הוא השיר Anthem, עם השורה:

'There is a crack in everything that's how the light gets in'

בעיני המשפט הזה מדבר על אותם זמנים בהם אתה מרגיש בבור עמוק, סגור מכל צדדיך, ללא תקווה.

דע לך שגם אז, ישנו איזה חרך. האור תמיד מוצא את דרכו פנימה.

לא תמיד יש לנו מי שיזכיר את זה, ברגישות שכזו, ומתוך כזה נסיון אישי. נסו להקשיב לשיר בפעם הבאה שזה קורה לכם. יש בו נחמה.

על אף ההסבר הזה, האופן שבו המוסיקה והמילים מרפאים אותנו איננו באמת ברור. יש משהו מעבר למשפט הבודד. משהו באווירה, בהרגשה, בערסול של המילים. באופן דומה, גם כששואלים מישהו מה היה בטיפול שעשה לו כל כך טוב, הרבה פעמים הוא לא ידע כיצד לענות. נכון, יש נגיעות מסויימות ורגעי שיא שניתן לזכור – אבל העבודה האמיתית מתבצעת לפעמים בין המילים, בין המפגשים, במשהו כמעט מיסטי שעובר בין שני אנשים. בהרגשת רגיעה והשלמה שמתרחשת מעצם ההעלאה והמגע ברגשות קשים, בסביבה מוגנת ואוהבת.

אהובתו של לאונרד, מריאן (כן, אותה מריאן מהשיר) נפטרה לפני מספר חדשים. במכתב האחרון ששלח לה, כשהיא על ערש דווי, כתב לה לאונרד: "ובכן, מריאן, הגענו לזמן בו אנחנו ממש זקנים וגופנו מתפרקים. אני חושב שאבוא אחריך במהרה. דעי לך שאם תמתחי את ידך, אני חושב שתכלי לתפוס את ידי". וכך היה. מריאן, מוקפת בבני משפחה וחברים, אכן הושיטה את ידה למשמע המילים, כאילו לתפוס את ידו של לאונרד. רק אז נפחה את נשמתה. לאונרד מילא את הבטחתו, ובא בעקבותיה – אך לא לפני שהספיק להוציא אלבום אחד אחרון.

האם אדם יכול להיות מוכן למותו, ולקבל אותו בשלווה ואהבה? זו שאלה גדולה. הדוגמא של לאונרד מקרבת אותי לאמונה שזה אפשרי. אני מאחל לעצמי ולאחרים להיות שם, כשהדבר יגיע בסופו של דבר – ועד אז לחיות חיים משמעותיים ומלאים.

ולסיום, בשורות האחרונות של 'The tower of song' (תרגום: קובי מידן) אומר לאונרד:

אני אגיד עכשיו שלום
ואין לדעת אם אחזור
מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור
אבל את תשמעי ממני, בובה
הרבה אחרי שאדום
אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת
במגדל הפזמון

תודה לך לאונרד.

אנחנו עדיין מקשיבים.