צלילה חפשית: מלאכת הטיפול
דמיינו לכם שהנפש שלנו היא אגם, ואנחנו – או החלק המודע שלנו – שוחים בתוכו.
לכל אחד יש אגם שונה. לאחד יש חוף חולי ונעים. לאחר יש צמחיה ירוקה מסביב. הגוון המדוייק של המים שונה לכל אחד: כחול-ירקרק, אפור, אולי סגול. בקרקעיתו של האגם ישנם משקעים: אלו הם הזכרונות של כל מה שעבר עלינו במהלך החיים. האגם הוא רחב, ויש בו פינות חמד ומפרצים. מימיו עמוקים וסודותיו רבים. הוא עולם ומלואו.
עכשיו, דמיינו שבאגם הזה, איפושהוא בתחתית, עובר צינור נפט, והצינור הזה נסדק.
זה קרה מזמן, ולרוב התרחש בסדרה ארוכה של פגיעות ושפשופים. קשה לספור ולציין אותם אחד אחד. אצל חלקנו הסדק הזה יוצר דליפה קטנה ואיטית של נפט. אצל אחרים מדובר בשטפון ממש, ובכמות אדירה של נפט שזולגת למים.
הזמן עובר, והנפט מתפשט. זה לא קורה ברגע אחד. האדם ממשיך לחיות בתוך הנפש שלו, אבל סביבת המחייה שלו הופכת ליותר ויותר רעילה. הוא מפתח הגנות, ולומד בהדרגה לא להכנס לאיזורים מסויימים, שבהם מסוכן מדי להיות. למרות נסיונותיו אלה, הוא מגלה שאי אפשר באמת לברוח מהרעל שבמים. הנוזל עדיין נמצא בהם, ונשאר במגע עם כל מי שבפנים.
כדי לשרוד ולחיות בסביבה הרעילה – האדם משתנה, ועובר מוטצית שונות. התהליך דומה לזה שמתרחש באבולוציה של בעלי חיים, המשתנים על מנת להתאים עצמם לסביבת מחיה קשה. כדי שהנפט לא יזלוג פנימה, העור של האדם נהיה אטום יותר. כדי שיוכל להתמצא בתוך הנוזל העכור הוא לומד להסתמך על מישוש. השינויים דרמטיים ככל שהמים רעילים יותר. לחלק מהאנשים אין ברירה אלא לעבור שינוי פנימי עמוק: הם מתחילים לאהוב את הרעל, ולומדים לעכל אותו. לפעמים הם כבר לא יודעים איך ניתן לחיות בלעדיו.
הדימוי שהבאתי כמובן תואם למצבים נפשיים שונים. לכולנו יש פגיעות נפשיות אלה ואחרות. האגם של רובנו מספיק גדול ורחב, עם סביבה אקולוגית טובה מספיק כדי לאפשר חיים טובים ומלאים גם אם יש בו פינות לא נעימות. עם זאת, יש מקרים בהם האגם נהיה כל כך רעיל, עד שהאישיות של האדם עוברת שינויים עצובים מאד. הוא נהיה ציני, אטום, חשדני, אלים וכדומה. מה שמעניין זה שהשינויים מתרחשים בהדרגה, ולרוב מבלי שהאדם בפנים שם לב. בשבילו – זו המציאות היחידה האפשרית. הוא כבר לא זוכר איך האגם שלו היה נראה פעם. אבל אנשים מבחוץ, שרוצים לבוא ולהכיר אותו, ומגיעים לחופי האגם שלו – מבינים שמשהו כאן לא תקין. המים נראים להם לא מזמינים. אפילו נתז קטן מהם יכול להשאיר כוויה.
האדם שבפנים מנסה לגרוף את הנפט החוצה. הוא ושופך נואשות דליים של החומר לחוף, גם אם זה משפריץ על עוברי אורח. במקרים אלה, הרעל מתחיל לפגוע בסביבה. חיות וצמחים מתחילים למות. אנשים מרגישים שמדובר במקום מסוכן, וכבר לא מוכנים להגיע אליו. רק מעט חברים אמיצים מוכנים להתקרב, אבל האדם שבפנים מפחד שהם יפגעו מהחשיפה לנפט. אז הוא מקיף את האגם גדרות, מכשולים ושלטי אזהרה.
כיצד מתקנים דליפה כזו? מדובר במשימה קשה ביותר. אפשר לבוא ולנקות קצת את המים, לאסוף את הקצף בזהירות מפני השטח למיכלים גדולים ולקחת אותו למקום אחר. הרבה מהפגישות הטיפוליות מרגישות כך: אנו עוסקים בענייני היום יום, ובקשיים שיש כאן ועכשיו. זה עוזר מאד, אבל לא פותר את הבעיה באופן בסיסי – כי הנפט ממשיך לדלוף.
אפשרות אחרת היא לנסות לצלול, למצוא את הדליפה, ולסתום אותה. זו משימה קשה. האגם רחב ידיים, ולפעמים החור קטן ולא נגיש. בנוסף לכך, ככל שמתקרבים אליו יש יותר נפט בסביבה. זה מפחיד. מה אם נתקע שם עמוק בפנים ולא נצליח לצאת? צריך מיומנות ואומץ רב להגיע לעומקים כאלה. גם את זה עושים בטיפול. חוזרים עמוק אחורה. נוגעים במקומות כואבים מאד. לפעמים מצליחים לשים פלסטר על הפצע המדמם. זו עבודה עדינה ומורכבת. צריך להגיע עד הצינור ולאמוד את המבנה שלו. לדעת מה חוזקו, והיכן ניתן לגעת מבלי לגרום עוד נזק. יש גם חורים כל כך עצומים, שאי אפשר באמת לסגור. אפשר אולי לשים תיקון זמני, או להקטין אותם, אבל לא יותר.
אפשרות שלישית היא לנסות להקים מתקן טיהור בתוך המים. גם זה פרוייקט גדול. המטרה כאן היא לעזור לאדם ללמוד איך לזהות את המים הרעילים, וכיצד להתמודד איתם אחרת. מדובר בתהליך למידה, שבו האדם מתחיל לפעול באופן שונה ממה שעשה עד עכשיו. הוא מזקק את הנפט למשהו אחר, מועיל ויפה אפילו. הוא מגלה שהוא לא צריך את העור העבה שלו, ושהוא יכול להזמין אנשים אחרים לשחות איתו. זה אפשרי. כך, בטיפול, אנשים מגיעים לפעמים להבנות מרגשות: דווקא מתוך כל מה שעבר עליהם – הם הופכים לאנשים טובים יותר, חזקים יותר, ואוהבים יותר. הרבה פעמים הם גם לומדים לעזור לאחרים.
בעצם, כל שלושת הדברים מבוצעים בו זמנית, או לסרוגין. חייבים לנקות קצת את הרעל כדי שיהיה אפשר לעבוד בתוך המים. חייבים להתרגל אליהם כדי לגלות לאן שוחים ואיפה החור. וצריך להבין היטב את טיב החומר כדי לדעת איך לטהר אותו.
ואני?
אני איש המקצוע שמנסה לעזור בכל זה.
אני שוחה עם המטופלים במים. צולל איתם עמוק פנימה.
לעתים קרובות אין לי מושג מה נפגוש שם באגם. וגם למטופלים לא.
אסור לי לשחות עם אמצעי מגן: עלי להיות בפנים עד הסוף, להשטף בחומר ולהבין עם מה האדם מתמודד. רק כך אוכל לקבל מושג לכיוון שבו הסדק בצינור נמצא. רק כך אוכל לעשות ניסויים בזיקוק הנפט. רק כך אוכל לגרוף אותו החוצה.
כשאני הולך הביתה, ויוצא מהקליניקה אחרי יום עבודה – אני לא לגמרי מסוגל לשטוף את החומרים האלה מעלי. הם נמצאים בתוכי. הם נצמדים לחרכים בעור. הם נשארים לי מתחת לציפורניים. לעתים קרובות אינני יודע אפילו מה אני נושא איתי. החומרים של המטופלים יכולים להופיע במקומות הכי לא צפויים, ובאופן מפתיע מאד. לפעמים זה מגיע בתור חלום. לפעמים זו חרדה שבאה בלי שאבין למה. לפעמים זהו שיר שמתנגן לי בראש, כביכול ללא סיבה. רק בדיעבד ניתן להבין שמה שעובר עלי לא לגמרי קשור אלי: כשאני מנתח את מחשבותי, פעולותי ורגשותי. הרגע שבו זה מתבהר יכול להיות מאד מטלטל.
המינוח המקצועי של התהליך הזה קרוי 'הזדהות השלכתית'. במובן מסויים המטפל נושא בתוכו שני אנשים לזמן מה. בתור אדם רציונאלי למדי, אני נדהם שוב ושוב כשזה קורה. מפתיע אותי שהדבר בכלל יתכן, כי זה סותר הנחה בסיסית שיש לנו לפיה אנחנו בודדים בתוך נפשנו. מדובר בדבר כמעט מיסטי – אני משאיל חלק מהנפש שלי למישהו אחר, וקורים בה דברים מוזרים.
על מנת לאפשר את ההזדהות ההשלכתית, אני צריך לפתוח את נפשי למטופל. זה לא אומר בהכרח לשתף אותו בכל מה שעובר עלי – ממש לא – אבל כן לאפשר לו לראות מספיק כדי שיוכל לחוש היכן הוא מסוגל להתחבר אלי. זה אומר להיות בעמדה פגיעה ואותנטית מאד. לקחת מטופל חדש זה מחוייבות עצומה: אני נותן למטופל סוג של צ'ק פתוח להכנס לי ללב ולשים שם חומרים. אני גם צריך לדאוג שהנפש שלי תהיה מקום מזמין, רחב מספיק ועם יכולות טיהור מספיקות כדי לעמוד בזה.
זיהוי החומרים שהמטופל 'שותל' בתוכי, הוא כנראה כלי העבודה החשוב ביותר שלי. באופן זה אני יכול לקבל דגימה טובה של הנפט. אני יכול באמת להבין עם מה המטופל מתמודד – כי במידה מסויימת גם אני התמודדתי עם זה. כי הנפט של המטופל נשפך גם באגם שלי. רק אחרי שזה קורה אני יכול לשים את החומר בצינצנת, ולהביא אותו למטופל בפגישה הבאה.
כשהחומר מבודד באופן זה, אנו מסוגלים להביט בו, לראות אותו, ולהבין אותו.
ומשם – מתחיל ריפוי.