רייסטלין היה קוסם צעיר בספר שקראתי פעם.

בתחילת הסיפור הוא בדיוק סיים את החניכה שלו במגדל קוסמים מרוחק. זה לקח לו זמן רב ודרש מאמצים כבירים.

כאשר הוא חזר לעיירה, ונפגש שוב עם חבריו – הם הופתעו מהשינוי שחל בו.

רייסטלין הפך לשקט ומסוגר. באישוני עיניו נצרבה תבנית של שני שעוני חול כסופים אשר דרכם ניתן לראות את הנצח.

נרמז בספר שרייסטלין ראה דברים נוראיים, אשר אינו יכול לדבר עליהם, ושרק מעטים מבינים.

*

בעת פגישה עם מטופלת הרגשתי פתאום שאני יודע את הסיפור שלה.

לא את מה שסיפרה לי, אלא את מה שלא סיפרה לי.

אם אני צודק – אז מדובר באסון של חייה, ובפחד הכי גדול שלה. אינני יכול לפרט כאן את הפרטים מטעמי סודיות.

הדברים נמצאים ברווחים שבין המילים. בחיוך השבור שפתאום מופיע כאשר מתקרבים למשהו. בזה שהיא מעדיפה להתעלם משאלה ולהמשיך הלאה.

זה קצת כמו שפיסיקאים יכולים לזהות חורים שחורים בגלקסיות רחוקות. אתה מסיק שהחור שם משום שכל המערכת מסביבו מושפעת ממנו, נמשכת לכח הכבידה שלו. גם אם ממנו עצמו לא יוצא שום אור, הרי ששרידיו ניכרים.

 *

לפעמים אני מרגיש כמו רייסטלין. כאילו שהדברים שפגשתי צרבו אותי, ונתנו לי רגישות לתדרים שנעלמים מאחרים.

זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי. עולה בי סיפור לגבי המטופל. משהו בו מהדהד לי עם דברים שכבר פגשתי בעבר. פתאום נדמה לי שאני מבין – מה באמת הביא אותו לכאן?

כבר צדקתי בעבר, במקרים של פגיעה מינית בילדות, לדוגמא.

 *

איך מגשרים על הפער בין האינטואיציה הפנימית, למה שהמטופל מוכן לקבל או לשתף?

זה לוקח זמן. לפעמים זה לא מתאפשר.

בכל מקרה, אני מאד נזהר לא לשים מילים בפי המטופל, ודואג ללכת איתו לאן שהוא רוצה, ובקצב שהוא רוצה.

קרו גם מקרים שטעיתי….

הלוואי שזה אחד מהם.