איך לא ידעתי? טיפול בטראומה בעולי אתיופיה
לא מזמן השתתפתי בהרצאה שהעביר מר אשר מקואננט רחמים, עובד סוציאלי ממוצא אתיופי. אשר עובד במרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה בבי"ח הרצוג. הוא מבצע טיפול נפשי הקשור למה שהוא מכנה – 'המסע', ומה שהרבה מאתנו מכנים באופן שגרתי 'עליה'. הוא עובד עם יוצאי אתיופיה, ומאפשר להם לספר את סיפורם.
בארץ חיים כ 138,000 אתיופים, שמתוכם עשרות אלפים שעברו מסע מפרך בעלייתם ארצה. מעולם לא נחשפתי לכך באופן כזה. שיירות של אנשים, הצועדים ברגל כשהם בסכנת מוות תמידית – מאתני הטבע, מאכזריותם של לוחמי מיליציות, ומגחמות ליבם של המבריחים. מקרים של רצח, שוד, היעלמות ואונס התרחשו באופן נרחב. בהרצאתו מביא אשר עדויות של אנשים שהיו שם. קשה להישאר אדיש לזה.
'עליה' היא מילה נקייה, אשר נגזרת מהחזון היהודי של הגעה לארץ המובטחת. על פי האתוס הישראלי, לעלות זה טוב. ברגע שאדם 'עלה' הרי שהוא חלק מאתנו, והעבר שלו במידה מסוימת פחות רלוונטי, ופחות מתקיים. זה נכון לכל המגזרים – אצל עולי ברית המועצות, מרוקו, צרפת וכדומה. גם בקרב ניצולי השואה שהגיעו לארץ, מה שעברו באירופה היה דבר שיש לשים מאחור. זוועות השואה, וההשלכות שלהן נכנסו לתודעה שלנו רק כעבור שנים, ובמיוחד כאשר בני הדור השני החלו לדבר ולשאול.
ככל הנראה תהליך דומה קורה גם במקרה של העולים מאתיופיה. אני אישית לא הייתי מודע לממדי הטראומה שעברו. אולי זה משום שמנגנון ההתמודדות הבסיסי שלנו מול טראומה הוא להדחיק אותה, לנעול אותה בקופסה ולנסות לשכוח. אולי זה משום שכשהגיעו לכאן, החל שלב נוסף במסע שלהם: המאבק להשתלב בחברה הישראלית, דרך פער של תרבות, שפה, ודעות קדומות. כך או כך, הדברים לא נעלמים. הכאב של ילדה שנאנסה במשך חודשים; הייסורים של אמא שראתה את בתה גוועת בצמא, מבלי שיכלה לעזור לה. תחושת האשמה הקשה של המנהיג שנאלץ להשתיק את מי שבכו על מתיהם.
הפרויקט של המרכז לפסיכו-טראומה כולל תהליך טיפולי שאחד החלקים החשובים שבו הוא מתן עדות. אשר מראיין מטופלים מול מצלמת וידאו, ומולה הם חושפים את סיפוריהם – רובם בפעם הראשונה בחייהם. כחלק מתהליך הטיפול הסרטונים מוצגים מול המשפחה, ובשלב מאוחר יותר יכולים לשמש גם כדרך לספר את הסיפור לקהל רחב יותר. בסרטים רואים את המטופלים לפני, תוך כדי ואחרי התהליך. התוצאות הרשימו אותי מאד.
בספרה 'טראומה והחלמה', מסביר ג'ודית הרמן שהתעלמות הסביבה היא אחד הדברים שהכי תורמים לפגיעה הפוסט טראומטית. לפיכך, חלק מהריפוי הוא מתן העדות – אשר מאפשרת לאדם לקבל תוקף לסבלו ולמה שעבר. מבחינה זו, אשר וחבריו לצוות עושים עבודת קודש, לא פחות.
ואם הפוסט הזה יעזור לפתוח לנו את הלב לאחינו האתיופים – אז גם אני עשיתי משהו טוב.
(והנה לינק לקריאה נוספת על הנושא).