בשנת 2008, אדם בשם ג'וני בנימין ישב על שפת גשר לונדון לקראת קפיצה אל מותו. הוא בדיוק ברח מבית חולים פסיכיאטרי, והיה במצב קשה מאד. הסיפור היה נגמר תוך מספר דקות, אלמלא יצא אדם אחד מהקהל ושאל אותו – מדוע אתה יושב כך? בשיחה שנוצרה ביניהם נוצר חיבור אנושי שגרם לג'וני להימלך בדעתו ולא לקפוץ.

שנים לאחר מכן, ג'וני מחליט שעליו למצוא את האדם שהציל את חייו. הוא לא יודע עליו דבר; זכרונותיו מהערב מטושטשים. הוא לא יודע את שמו ולא ממש זוכר איך הוא נראה. ג'וני פונה לעזרת ההמונים, ומתחיל קמפיין רשת שמבקש לעזור לו למצוא את המציל שלו, שאותו כינה 'מייק'. תוך זמן קצר הסיפור הפך לויראלי והתווית findmike# התפשטה כאש בשדה קוצים: כלי תקשורת בכל העולם הפיצו את הסיפור, ומציאתו של 'מייק' הפכה לפופולארית יותר ברשת מאובמה או מביונסה. אפילו ראש ממשלחת בריטניה הצטרף לקריאה למצוא את מייק. כך החל כדור שלג מטורף שאותו מלווה הסרט התעודי 'זר על הגשר' (לינק לצפיה).

הצפייה בסרט מעלה שוב את ההבנה עד כמה רגעים קטנים של אמפתיה וחמלה יכולים לשנות הרבה. הוא עוזר גם להזכר בטוב שנמצא בכל אחד מאיתנו, ובכך שמול כל הניכור, השנאה והייאוש בעולם – יש גם המון אהבה, שמחה ורעות. אסתכן בספויילר (בכל זאת, לא מדובר ב'משחקי הכס'…) ואספר שג'וני מוצא את מייק אחרי מסע ארוך. למרבה ההפתעה, מסתבר שלחיפוש נענים כ – 40 'מייקים' שונים, שרובם כנראה הצילו אנשים בנסיבות דומות מאד. תוך כדי החיפוש, ג'וני הופך להיות מקור להשראה לאלפי אנשים, שמזדהים עם מאבקו במחלת נפש, ומקבלים כח מהסיפור שלו.

הסיבה שהסיפור של ג'וני כל כך מדבר אלינו היא שהוא מציג מציאות פשוטה של טוב ורע – של מצילים וניצולים. הוא מוביל אותך לחשוב – האם אתה מאלה שממשיכים ללכת בדרכם בגשר, או מאלה שעוצרים? האם אתה טוב או רע? זה נחמד, להרגיש קצת 'מייק' כזה, אבל האמת שגם כאיש מקצוע – אתה לא באמת יודע איך הדברים מסתיימים, ולפעמים אתה מפספס. גם אם 'הצלת' מישהו פעם – הרי שמחלת נפש לרוב לא נעלמת ללא שום סימן. בנסיבות מסוימות, נטייה אבדנית יכולה לפרוץ שוב כעבור חדשים או שנים.

במהלך רוב הסרט, אין שום התייחסות למורכבות הזאת. לג'וני כביכול אין עבר או עתיד. ההתמקדות היא בקרנבל התקשורתי ובציפיה לרגע הקתרזיס של המפגש עם מייק. הכל מכוון לקראת אותו סוף טוב. צריך ללכת לדף הויקיפדיה של ג'וני כדי להבין שהוא סבל ממחלת נפש מגיל 10, שהוא אובחן כסובל מהפרעה סכיזו-אפקטיבית, ושכיום הוא עובד כנציג של ארגון בריטי להעלאת מודעות למחלות נפש. אין כל כך התייחסות לזה שג'וני הינו 'מתמודד'. רוב הזמן הוא מוצג כ'ניצול' וזהו. מישהו שאבדה לו התקווה, ושבאופן קסום היא הוחזרה לו באותו לילה. אני מטיל בזה ספק. החיים יותר מורכבים מזה.

החלק הכי חזק ומעניין בסרט, בעיני, הוא השיחה בין ג'וני למייק, שבה המורכבות הזאת נחשפת קצת יותר. ג'וני מתאר קצת את החיים עם מחלת נפש. איך זה לשמוע קולות שטניים בראש, וכמה קשה לקבל את זה ש'לאנשים רגילים' זה לא קורה. מייק (ששמו בעצם ניל) מתגלה כבחור אמפתי ונחמד באופן בלתי רגיל. הוא שואל את ג'וני אם הוא לא מפחד שירצה להתאבד בעתיד – וג'וני אומר שזה יכול לקרות, ושזה גם קרה מאז אותו הערב. ההבדל הוא שכיום הוא לפחות יודע להגיד כשהוא רוצה למות, ולבקש באופן אקטיבי עזרה. זה שינוי גדול מאד.

הסרט מציג (באופן לא מפורש) סוג של חידה: מה אמר מייק לג'וני, שמנע ממנו לקפוץ? בסדנאות על אבדנות, מנסים למצוא נוסחה כיצד 'לתפקד כמו מייק' במצב אמת. במאמר שכתבו אליצור ועומר, הם מביאים מונולוג ארוך שמטרתו להניא אדם מלקפוץ מהגג. תמיד הרגשתי חוסר נוחות עם הטקסט הזה. האמנם אפשר לשכנע מישהו, שנמצא במקום כל כך כואב, שהוא טועה? על פניו התשובה חיובית. בסרט, ג'וני מספר שהוא זוכר שמייק אמר לו שהוא יעבור את זה, ושהאמונה שלו בו נתנה לו כח להמשיך. אבל הזכרונות מהארוע מטושטשים וחסרים – ועד הסוף איננו יודעים בדיוק מה נאמר שם.

במאמר 'כיצד תקשיב לאדם שעל הגג' (שנכתב כתגובה לאליצור ועומר), מציע ישראל אור-בך (ז"ל) גישה אחרת. הוא אומר שלא צריך 'להגיד' כלום לאדם שעל הגג. פשוט צריך להקשיב. להקשיב טוב. להיות פתוח ולא לפחד לשאול. הגישה של אור-בך מדברת אלי הרבה יותר, והיא גם מגולמת במה שקרה בין מייק לג'וני החל מהרגע הראשון. בשאלה: "למה אתה יושב על הגשר?" – מייק לא בא עם מונולוגים ארוכים ונסיונות שכנוע עיקשים – אלא רק עם אנושיות, צניעות, ונכונות להתקרב. זה כל הסוד. אני לא חושב שאמירה ספציפית של מייק היא ש'הצילה' את ג'וני, אלא המכלול. היה שם מגע רגיש שמזכיר לך שאתה לא לבד, שמישהו יכול להבין אותך, ושיש סיכוי. כשמסתכלים על מייק, על החיוך שלו, ועל העניין האמיתי שלו בשלומו של ג'וני – אפשר לראות זאת.

ולאלו מאתנו שחושבים לפעמים על התאבדות: דעו לכם שאתם לא לבד. "הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה היא בעיית ההתאבדות" – כך כתב אלבר קאמי. אני חושב שאין אדם שלא הרהר בזה פעם. הרי כולנו מתמודדים עם אותו אבסורד קיומי, ולכולנו יש רק ודאות אחת: שאנו עומדים למות. אז מדוע לחיות? שאלה טובה. מצד שני… מדוע לא? לפעמים, במהלך המסע לתשובות האישית שלנו, אנו זקוקים לחברה. אז בואו נהיה חכמים. באו נדבר על זה. בואו נהיה מייק.