הגברים בוכים בלילה
יכול להיות שגם אתם נתקלתם בתחקיר של 'הצינור' בפייסבוק לגבי עידו גל רזון, חייל גולני שלחם בעזה בשנת 2007, וכיום נאבק להכרה כנכה צה"ל.
הכתבה אינה קלה לצפיה, ועם זאת – כדאי לראות אותה. דבריו של עידו ומשפחתו מאירים לנו קצת את המציאות של חיים תחת צל הקרב. מדובר בנושא חשוב מאין כמוהו. כמו נושאים אחרים הקשורים לבריאות הנפש, גם הוא שרוי במחשכים. החברה הישראלית נמצאת בקונפליקט כלפי הפוסט-טראומה בצבא: היא ממהרת לחבק את גיבוריה, אך אוהבת אותם 'יפי בלורית ותואר', לוחמים ללא חת. אנחנו פחות יודעים מה לעשות כאשר אדם יוצא שבור משדה הקרב. ואם הוא מתחיל לזעוק את כאבו, ומטיח בנו שאלות נוקבות על אופן ההתנהלות שלנו כחברה – אנחנו ממש אובדי עצות.
איני מכיר את עידו, ואינני מתכוון להתייחס כאן למקרה הספציפי. עם זאת, במסגרת עבודתי עם חיילים משוחררים הסובלים מפוסט טראומה, אני נתקל בסיפורים דומים מאד על בסיס יומיומי. מובן שהסיפור של כל אחד שונה, אבל יש גם הרבה מהמשותף:
- הכוננות המתמדת. כשאתה פוסט טראומטי, כל הליכה ברחוב מלווה במחשבות: מה יקרה אם מאחורי הבניין הזה מתחבא מחבל עם סכין? ואם יזרקו עלי בלוק מגג הבניין? אתה חרד כל הזמן. זה לא משהו נשלט. אחוז נכבד מהמשאבים הגופניים והנפשיים מוקצה לזה – ולכן איננו זמין להתמודדויות אחרות בחיים. בימים טרופים אלה של 'טרור הסכינים', גם אנשים מהשורה מרגישים קצת את הפחד הזה. לרובם זה בא בגלים קצרים של מספר ימים. דמיינו לעצמכם שזה פשוט לא עובר. חודשים. שנים. חיים שלמים של פחד.
- האשמה והבושה. אתה לא רוצה לחשוב על זה, אבל כל פעם הנושא מתגנב שוב. העיסוק במה שנראה ככשלונות שלך. מקרים שבהם חברים ליחידה או פקודים שלך נפגעו. מקרים שבהם אזרחים חפים מפשע נהרגו, ואתה היית חלק מזה. אולי לחצת על ההדק; אולי נתת את ההוראה. אתה נזכר בסיטואציות בשטח שהוציאו ממך אלימות. אתה נזכר במקרים בהם היית עד למעשים קשים של אחרים אך לא עשית דבר. התחקיר הצבאי, אם היה כזה, מרגיש כלוקה בחסר. שאלת האחריות ממשיכה לרחף מעליך, ואתה חושש שאולי אתה הוא זה שצריך לתת את הדין. אתה לא יכול לסלוח לעצמך, ואתה לא יכול לספר לאף אחד.
- הרצון להתנתק מהזכרונות, שמגיעים ביום ובלילה. חלומות זוועה. אתה מנהל שיחה, אבל פתאום עובר אמבולנס ברחוב ומיד אתה חוזר לאותו יום שבו פינו אותך, פצוע. אתה לא שולט על מתי זה בא. אתה לא מצליח לישון. מצד אחד אתה רוצה לשכוח הכל ומצד שני נפשך אומרת לך שאסור להתעלם ממה שקרה. חלק גדול מהאנשים פונים לסמים ואלכוהול כדרך להקהות את התודעה, והללו הופכים כעבור זמן מה לבעיה מרכזית בפני עצמם.
- החורים בעלילה. הסיפור שלך איננו שלם. אתה לא זוכר דברים. מה קרה בדיוק אחרי שהתקיפו אותנו? איך יצאתי חי? אתה לא יודע. נוצרים ניתוקים בזכרון וברגש. יש דברים שאתה זוכר ומרגישים קצת כמו חלום, כאילו שלא היית בתוך עצמך או שצפית מהצד. כשהזכרונות מכים בך, לפעמים תחושת חוסר המציאות עולה בך שוב. הנסיון של הנפש למחוק את מה שהיה החל ממש ברגע הטראומה, ויש תחושה אינסטינקטיבית (ולרוב נכונה) שעליך למצוא את מה שחסר. עם זאת, אינך יודע איך לעשות זאת.
- הבדידות. כי אף אחד לא יודע מה קורה לך בפנים. כי אתה מנסה באופן נואש להמשיך את החיים כרגיל, לבנות קריירה, ומשפחה. כי אתה מפחד שאם אנשים יראו עד כמה כואב לך בפנים הם יחשבו שאתה דפוק, משוגע, ואז בכלל לא יהיה לך סיכוי לחיים נורמאליים. יצאת בגיל 21 לבנות את חייך, אבל אתה נע במרוץ החיים עם שק כבד על הכתפיים. שק שאף אחד לא רואה, ושמכביד בכל צעד.
- הזעם. על עצמך. על העולם. על מי שאפשר לזוועות הללו להתרחש. על מי שהתעלם מהם בזמן אמת. על האנשים הקרובים לך שלא יכולים או רוצים להבין מה עובר עליך. אתה עצבני כל הזמן. זה יוצא בהתפרצויות, באופן לא פרופורציונאלי לסיטואציה. אף אחד לא מבין מאיפה הקריזות האלו באות. גם אתה לא תמיד מקשר את זה למה שקרה פעם. אבל זה חזק, פוגע בזולת, ומפחיד אותך.
קחו את כל אלה ותחברו אותם, ותתחילו לקבל מושג מה זה להיות פוסט טראומטי.
או לחלופין, פשוט תביטו עמוק בעיניו הטרוטות של עידו.