אחד מספרי הילדות האהובים עלי היה 'הסיפור שאינו נגמר' מאת מיכאל אנדה. הספר, שהופק גם לסרט, מספר על ילד שנשאב לממלכה פנטסטית שבה הוא עובר הרפתקאות רבות. בעודו יושב בעליית הגג של בית הספר, נכנס הילד בהדרגה לסיפור עד שלבסוף הוא עוזב את עולמנו. החיים האפרוריים שלו, כילד יתום הסובל מבריונות, הופכים לפתע לעשירים ומרגשים הרבה יותר. הוא מגלה שממלכת פנטזיה נמצאת בסכנה, ומסתבר שרק הוא – בסטיאן בלתזר בוקס – יכול להציל אותה. בדרכו הוא פוגש יצורים מופלאים, חברים נאמנים, מגלה את יכולותיו ועוד.

אפשר לדבר הרבה על הספר הזה; יש בו משהו מאד לא שגרתי הן מבחינת עושר הרעיונות שבו, והן מבחינת התכנים הסמויים שלו. הוא מעלה שאלות על משמעותה של חברות, נאמנות ואומץ. הוא מזכיר לנו את חשיבות הדמיון לחיינו, אך גם מתריע על הסכנה שבו. הוא מאפשר לתהות על רעיונות פילוסופיים על רמות של מציאות ותודעה. אבל על כל אלה לא אדבר עכשיו.

 אחד הדברים שנשארו צרובים אצלי מהספר, ושבגללו בחרתי לכתוב את הפוסט הנוכחי, הוא האויב אשר מאיים על הממלכה. להבדיל מספרי פנטזיה אחרים, אין זו מפלצת מסוכנת או נבל מרושע. לא. לממלכת פנטזיה קורה משהו נוראי. זה התחיל בקטן, בלי שאף אחד שם לב: חלקים מסויימים מהממלכה נעלמו. לאט לאט, הממלכה הולכת ומצטמצמת, ובמקומה מגיע הלא-כלום.

מהו הלא כלום? הוא אינו ניתן לתאור. ויזואלית, אפשר לדמיין אותו כאיזה ענן שחור שמתפשט ומכסה את הארץ. למיטב זכרוני כך זה הוצג בסרט, אבל בעצם זה אינו תאור נכון: ענן הוא דבר אשר קיים, בעוד שהלא-כלום הוא חוסר של קיום. אותו לא כלום מחק בהדרגה את כל ארץ פנטזיה – את ההרים והימים, את התושבים, את הצמחים, ואפילו את המפלצות. בהדרגה פשוט לא נשאר כלום. מקומות נפלאים שפעם יכולת להגיע אליהם אינם שם עוד. זהו סוג של מוות או המחקות. אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר לאימה הטמונה בכך.

ומה הקשר של כל זה לטיפול נפשי?

בבסיסו של דבר, אפשר אולי לומר שרוב ההפרעות הנפשיות מובילות לסוג של 'לא כלום' שמשתלט בהדרגה על חיינו. כשאנשים מגיעים לטיפול, זה קורה הרבה פעמים כאשר ה'לא כלום' גדל כל כך, עד שהחיים נהיו מצומצמים מאד. הדוגמא הקלאסית היא דיכאון. מצב שבו העולם הופך בהדרגה להיות אפרורי וקודר. זה קורה לאט, בלי ששמים לב, ולבסוף מגיעים למצב שבו כבר אין אפשרות לראות תקווה או שמחה. לאדם המדוכא אין סיבה לפעול או לנסות לשנות את המצב, כי מבחינתו זה כל מה שיש. מעבר לזה יש 'לא כלום' – המקום שבו פעם שכנו התקוות, החלומות והתשוקות שלו. לרוב זה לא יעזור אם ננסה 'לפתוח את עיניו' ולהראות לו שהוא טועה בתפיסה שלו. תגובה כזאת רק גורמת לאדם המדוכא להרגיש עוד יותר בודד.

דוגמא אחרת היא חרדה: אחת הבעיות הכי גדולות בחרדה, היא שכאשר לא מתמודדים איתה היא נוטה לגדול. פחד מזה שנקלע לתאונת דרכים יכול להפוך לחרדה מנהיגה, מנסיעה ברכב, ואולי אפילו ללכת בכביש ליד מכוניות. בסופו של דבר החרדה יכולה לגדול עד כדי כך שנפחד לצאת מהבית – כי מי יודע מה יכול להתרחש שם בחוץ? רשימת המקומות הבטוחים והדברים שאפשר לעשות ללא חשש הולכת ונהיית קטנה כל הזמן. העולם שלך מצטמצם – יותר ויותר אזורים שפעם היו חיים ונגישים הופכים להיות בלתי אפשריים עבורך. בשלב מסויים אתה כבר לא יכול לדמיין עצמך עושה אותם. במקום שבו פעם היו אפשרויות – נשאר רק אותו 'לא כלום'.

אפשר להמשיך ולתת דוגמאות מהפרעות נוספות : OCD, הפרעות אכילה, התמכרויות, הפרעות פסיכוטיות…. כולן מצמצמות מאד את החיים. אבל כיצד פורצים את ה'לא כלום'? כיצד מרחיבים מחדש את העולם? אני לא חושב שיש לזה תשובה אחת שמתאימה לכולם. לכל אחד יש סיבות אחרות שמייצרות את ה'לא כלום' שלו.

הבנת מקורו של הלא-כלום יכולה להגיע רק מתוך חקירה: מה עובר על האדם? מה קרה לו בחייו? מה ההגיון הפנימי של הבעיה שלו? לעתים קרובות אנחנו מבינים בסופו של דבר שהמצב הקשה שבו הוא מצוי נובע מגורמים שונים שדחפו אותו למצבו: הסביבה ומאורעות חייו, אישיותו שהתפתחה בהדרגה, ונסיונותיו להתמודד עם קשייו באופן הטוב ביותר שיכל. בדיקת הגורמים הללו יכולה לעזור  לאדם יכול להבין שאף על פי שעד כה לא היו לו הרבה אפשרויות, הרי שכיום הוא יכול לנסות משהו חדש. דברים שנראו בלתי מציאותיים נכנסים בהדרגה לתחום האפשרי – וכך מתרחב העולם.

על פי הגישה הפסיכודינאמית, תפקיד המטפל בכל זה אינו 'להראות את הדרך'. הוא פשוט צריך ללוות, ולהיות שם יחד עם האדם הסובל: שם, בתוך התקיעות, חוסר האונים והיאוש. בכך שהוא מוכן לעשות זאת הוא מספק צרכים חשובים: מתן הכרה ותוקף, אמפתיה והכלה. הוא מאפשר לאדם לא להיות לבד. הוא מציע תקווה, ומאפשר לאדם לגלות את כוחותיו, ולחקור את עולמו. הסיטואציה הטיפולית מעודדת את המטופל להתקרב לקצוות של אישיותו, לראות את ה'לא כלום' ולהעז לפסוע לתוכו. זהו תהליך של התרחבות שמגיע מבפנים ולא מבחוץ.

השינוי אינו נובע מהמטפל דווקא, אלא מתוך איזושהיא הבנה פנימית של המטופל שהוא רוצה ומסוגל להשתנות. הכח לעשות זאת מגיע מהתובנות שהוא רוכש בטיפול, ומהחוויה המיטיבה של הקשר הטיפולי. אם נחזור ל'סיפור שאינו נגמר' – אחד מהדברים הכי יפים בסיפור הוא שבסטיאן אינו מאמין בעצמו, ולכן הוא מסרב למשימה שניתנה לו להצלת העולם. כתוצאה מכך הוא נשלח למסע אל זקן שמתעד את קורות הממלכה בספר בשם 'הסיפור שאינו נגמר'. בסטיאן קורא את הספר ומגלה שהוא מספר את קורותיו שלו – של בסטיאן בלתזר בוקס, הילד הבודד שמצא ספר ונשאב לממלכת פנטזיה, שעבר הרפתקאות עד שהגיע לזקן שנתן לו לקרוא ספר שקוראים לו 'הסיפור שאינו נגמר'… ואז מתחיל הכל מחדש.

בסטיאן מבין שהוא נמצא בלולאה אינסופית. הוא רואה שהסיפור שלו תקוע, ושיחזור על עצמו לנצח אלמלא יעשה משהו. בשלב זה הוא מחליט לשבור את המעגל, ולהתחיל להשתמש בדמיונו על מנת ליצור את ממלכת פנטזיה מחדש. רק אז מתרחב העולם שוב. את התהליך הזה ניתן להקביל לטיפול פסיכולוגי. האדם צופה בחייו, מגלה את הדפוסים שכובלים אותו, ורק מתוך כך מצליח לעשות משהו שונה ולשבור את המעגל.

מהי שבירת המעגל? זה יכול להיות להאמין באנשים. זה יכול להיות להעז לשנות את מקום העבודה. זה יכול להיות להפסיק לצרוך אלכוהול. זה יכול להיות להתחתן. חשוב לציין כאן ששבירת המעגל איננה סוף הסיפור, אלא תחילתו של פרק חדש בחיים. העולם החדש והרחב שבו אנו מוצאים עצמנו מציב לנו אתגרים משלו. גם ב'סיפור שאינו נגמר' עוד נכונות לבסטיאן עוד התמודדויות רבות טרם יחזור הביתה. אבל אלו לא יסופרו כאן.

אתם מוזמנים לקרוא בספר, שקיבל לאחרונה תרגום חדש.