-"אני יודעת שאנחנו צריכים להפרד", היא אמרה. "אני מרגישה יותר טוב. אני חושבת שיהיה בסדר".

הנהנתי, והיא התרווחה מעט. מבטה נדד אל הקירות המתקלפים. בקול מהורהר הוסיפה: "אני אתגעגע למקום הזה. התרגלתי. לבוא לכאן כל שבוע, לפינה החמה הזאת. כל יום חמישי בשתיים".

-"גם לי זה יהיה חסר", עניתי בשקט. ידעתי שאתגעגע לתלתלים שלה, לאינטליגנציה שלה, ואפילו לחדר הזה עם השולחן הכעור והעציץ שאיש לא השקה מעולם. הייתי שמח להמשיך להפגש איתה. אבל הטיפולים בתחנה הוגבלו לשנה. אנשים חיכו בתור, והגיע הזמן לסיים.

-"אני לא יודעת מה בדיוק עשינו כאן" היא הוסיפה. "למה זה עוזר, איך זה עוזר…", ואז המשיכה, כאילו נזכרה בדבר מה: "אתה יודע? כל יום בבוקר אני לוקחת כדור נגד דכאון. לקח לי זמן להשלים עם זה. גם זה עוזר, כנראה".

-"קשה לדעת מה משפיע ואיך." אמרתי. "זה קצת מתסכל".

-"נכון." היא אמרה. -"אנחנו נסיים, והכדורים ישארו. ואני בסדר עכשיו. באמת". בחיוך עצוב, הוסיפה: "זה קצת טפשי. אבל בימי חמישי, כשאני מוציאה את הכדור מהקלמר, אני לפעמים מדמיינת שמצוייר עליו סמיילי כזה. כי אני יודעת שזה היום שאני פוגשת אותך". פניה אורו לרגע. -"אתה מבין? הכדור של יום חמישי הוא כמו כל האחרים, אבל הוא גם שונה".

ליבי התחמם. והיא המשיכה בקול רועד מעט, עם משפט שמלווה אותי מאז ועד היום:

-"ככה זה. הכדור של יום חמישי" –  אמרה בחיוך – "הוא פשוט קצת יותר שמח".