הסיפור של אלנבי 40
אתרי החדשות והרשתות החברתיות מלאים בימים אלה בדעות על מקרה שהתרחש במועדון לילה בתל אביב. אשה קיימה יחסי מין עם מספר גברים באופן ציבורי ותחת השפעת אלכוהול. המעשים צולמו ושותפו באינטרנט. כשנחקרה במשטרה באשמת התערטלות בפומבי, אמרה הבחורה שהדברים היו בהסכמה. לאחר מכן שינתה את עדותה וטענה שלא היתה בהכרה מלאה, ושמדובר באונס.
התגובות נחלקות לשתיים: בין גינוי של הבחורה, לבין קריאות למאסר הגברים.
כבר כמה ימים אני מתלבט האם לכתוב משהו על הנושא, כשמה שעוצר אותי הוא בעיקר החשש שלא להיות מובן נכון. הנושא מעלה המון אמוציות באנשים, והדיון בו עובר במהירות את גבולות הטעם הטוב. משהו בסיפור הזה מצית בנו אש אדירה.
אז מה דעתי על המקרה עצמו? היה אונס או לא?
אני לא יודע. יש לי הרבה מחשבות, אבל לא עמדה ברורה.
נראה לי שברור לכולנו שהדברים התגלגלו למחוזות אפלים שאותה בחורה לא רצתה. שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להגיע אליהם. מתי זה קרה בדיוק? הרגע הזה שבו תחושות הגועל, החרטה וההשפלה תקפו אותה? האם אחרי הכוסית הראשונה? אחרי הגבר הראשון? בטלפון המזועזע הראשון מבן משפחה? בטוקבק האכזרי הראשון? בחקירת המשטרה? באינספור הכתבות המצקצקות שנכתבו? אין לדעת. אונס או לא, ההרגשה שנשארת היא תחושה כבדה שמשהו כאן פשוט לא בסדר.
על פי הגישה הנארטיבית בפסיכולוגיה, אין 'אמת' אחת. יש רק פרשנות שאנחנו כבני אדם נותנים להתרחשויות שאנו חווים. אנחנו יוצרים סיפורים שאיתם אנו מסבירים לעצמנו המציאות. סיפור 'טוב' הוא כזה שמתיישב עם סיפורים אחרים, ויחד עם זה בונה את תחושת העצמי שלנו, ואת האופן שבו אנו חווים את העולם. אפשר לומר שאנחנו בנויים ממאות ואלפי סיפורים, אשר בסופו של דבר מגדירים לעצמנו את מי שאנחנו ואת המציאות. יש סיפורים שוליים, ויש סיפורים דומיננטיים. יש סיפורים שכובלים אותנו, ויש סיפורים שנותנים לנו כח. לפעמים סיפור מסויים הוא הדרך היחידה לשרוד את הסיטואציה. באופן פרדוקסלי, לעתים קרובות אותם הסיפורים שהצילו אותנו בעבר – הופכים בהדרגה לאבן ריחיים על צווארנו.
במקרה הנוכחי, נראה כאילו אנחנו נאלצים לבחור בין שני סיפורים:
על פי הסיפור הראשון, זוהי בחורה חלשה אשר נוצלה ללא ידיעתה בידי חבורת גברים אכזרית, ונפגעה אנושות וללא תקנה.
על פי הסיפור השני, זוהי בחורה מתירנית מבחינה מינית, אשר היתה מעוניינת במעשים הוולגאריים שהתרחשו, וראוייה לגינוי.
שני הסיפורים הללו מוציאים את הבחורה באורח שלילי: או שהיא תמימה, או שהיא מופקרת. או שהיא קרבן חסר אונים, או שהיא מפלצת מניפולטיבית. שני הסיפורים גם שוביניסטיים מאד. הם נשענים על תפיסות תרבותיות מסורתיות ופוריטניות, לפיהן אשה מהוגנת אינה יכולה לרצות מין. יתרה מזאת, הם מניחים שאם היא כן רוצה בו – הרי שאין לה יכולת או זכות לקבוע איך, עם מי, מתי, וכמה מין לקיים. במקרה שכזה, מותר לעשות לה הכל, כולל לפרסם סרטונים שלה ללא הסכמתה.
החשיבה המשפטית, כמו גם תרבות האינטרנט, מאד מצמצמים את הסיפורים שאנחנו יכולים לספר ולקבל. בשתיהן אנחנו נוטים לדבר על טובים ורעים, שחור ולבן. זוהי ראיה מפוצלת – ולמי שעוקב אחרי הפוסטים שלי – היא סכיזו-פרנואידית.
אני כופר בזה שניתן לספר רק את הסיפורים הללו.
אני נוטה לחשוב שיש עוד פרטים וגוונים לארועים, שאנו לא מכירים.
אני תוהה האם באמת ניתנה לבחורה הזאת ההזדמנות לבנות סיפור אחר; סיפור שהוא באמת שלה. סיפור מעצים, ולא הורס.
אני תוהה האם אנחנו, כפרטים וכחברה, יכולים להכיל סיפור שאין בו טובים ורעים, אלא בני אדם – על כל מורכבותם: עם כאבים, פחדים, תשוקות וחולשות. סיפור שיש בו פחות שיפוטיות, ויותר חמלה.