קרה לי משהו קצת מוזר לפני כמה ימים.

הטלפון התחיל לנגן מעצמו שיר. כנראה נלחץ בו משהו כשהיה בכיס.

חיפשתי בנבכי הטלפון, ופתרתי את התעלומה: חברה שלחה לי את ההקלטה הזו לפני כמה שנים. באותו זמן, עדיין  לא הכרתי את השיר, ולא נתתי לזה הרבה חשיבות. אבל כיום, עברתי הרבה עם השיר הזה.

אז לפני המשך הסיפור – הנה ההקלטה. (ביצוע מהמם: איילת קולט, מילים: רחל שפירא, לחן: יהודה פוליקר) :

ומה עברתי עם השיר? למה היום הוא כל כך נוגע בי?

סמוך לתחילת הטיפול, המטופלת השמיעה לי את השיר הזה, שמבחינתה ביטא המון ממה שהרגישה לאורך כל חייה. תמיד היתה מעין צרימה בנוף. תמיד נטולת הגנה. תמיד צריכה להסתיר את הפגיעות והטירוף שבה תחת מעטה של נורמאליות. תמיד בודדה. כל כך בודדה. מתביישת. מתחבאת, מבלי שאיש ידע.

 בסוף הטיפול – או לפחות בסוף הפרק הזה של הטיפול בחייה – כתבה לי במייל עד כמה היא מודה על כל מה שנתתי לה. לראשונה יכלה להראות את עצמה, באמת להראות – על כל הסודות, כל הפחד, כל הרגשות הקמאיים. את הילדה שבפנים, שתמיד שנאה. היא הראתה לי את כל אלה, וזה היה בסדר. אפילו טוב. נוצר ביננו באמת קשר מיוחד.

ומה קרה באמצע? על כך אינני יכול לכתוב כאן. אומר רק שהיה מפגש אנושי חזק, כואב, ובסופו של דבר – מיטיב.

בפגישה האחרונה אמרה לי כמה קשה לעזוב. סיפרה שהיא התרגלה לקליניקה. שנעים פה. שנחמד. "כאילו האוויר נותן לך הגנה…" עניתי, מצטט את השיר. ואכן, כך זה הרגיש. הבנתי אז שהמילה הכי כואבת בשיר היא ה'כאילו'. חשבתי שאולי אפשר לשנות את זה.

במייל הפרידה ששלחה לאחר פגישה זו הזכירה לי עוד שורה מהשיר. ואני מצטט:

"תודה שהגענו למקום שיכולתי 'לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה…' כ"כ תודה על זה!! אתה יודע כמה זה לא ברור מאליו עבורי."

לא כל כך ידעתי איך לענות למייל, שהיה ארוך, והכיל בתוכו המון דברים. לבסוף כתבתי לה שבעקבות הפגישה, עשיתי ניסוי קטן. לקחתי את השיר, ושיניתי אותו כך שבמקום ה'כאילו', תהיה המילה 'בגלל', 'משום' וכולי. זה יצא יפה, וזו היתה מתנת הפרידה שלי עבורה:

ואני יודע –