מכירים את זה שאתם מסתובבים בפייסבוק ופתאום מקבלים איזו פרסומת שממש רלוונטית לכם?
אתם רוצים לנסוע לחופש, לדוגמא, ופתאום, לאן שתביטו אתם רואים בהצעות של חבילות נופש.
אותי זה מעצבן. אני משתדל בכוונה לא להכנס לפרסומות כאלו. משהו בחדירה לפרטיות ולאוטנומיה שלי מפריע לי.
כשאני חושב על זה רציונאלית אני שואל את עצמי – למה זה מפריע לך? הרי לפעמים אתה באמת יכול להיעזר בהצעות הללו. במיוחד כשזה פרסומות למוצרים שאני באמת רוצה. ובכל זאת – אינני נכנס אליהן.
אני מניח שמה שמפריע לי זו המניפולציה שמתבצעת עלי, והידיעה שבסופו של דבר, גם הפרסומת המדוייקת ביותר לא חושבת על טובתי, אלא על האינטרס של המפרסם.

בהקשר הזה, נזכרתי במטופל צעיר שהיה אצלי מספר חדשים.
אחד הדברים שהיה ברור לו שהוא רוצה וצריך לעשות, היה להרשם ללימודים בתחום מסויים.
על אף שרצה ללמוד – סמסטר אחרי סמסטר – הוא גילה שאיננו עושה זאת.
היו כל מיני סיבות לכך, מודעות ולא מודעות. בשורה התחתונה – הוא פשוט פחד.
זה לא היה פחד מכישלון, אלא פחד משינוי. היתה לו חרדה עמוקה ומלקיחת אחריות על חייו באופן פעיל.
בגלל הפחד הזה, הוא נשאר באותו מעגל של אי עשיה ומירמור. הוא היה כל כך תקוע, שזה היה ממש קשה לראות.

ודווקא באותו זמן –
מצאתי את עצמי נתקל, שוב ושוב, בפרסומות לגבי לימודים בתחום הספציפי שהוא רצה ללמוד.
זה היה די מדהים. כאילו… מה הסיכויים? למה המודעות האלו מופיעות דווקא אצלי?
התלבטתי אם זה צירוף מקרים, התערבות קוסמית, או שפשוט הייתי מאד מחובר אליו.
יכול להיות שמכיון שהוא היה הרבה במחשבתי וליבי, דברים שרלוונטיים לו היו בולטים לי.
זה כמו שכשאנשים מתחילים לחשוב על הקמת משפחה, פתאום הם שמים לב לכך שיש המון נשים בהריון מסביבם.
בכל מקרה, כל פעם שהייתי נתקל במודעה, הדבר האינסטינקטיבי שרציתי לעשות זה להעביר לו אותה. כי זה הרי בדיוק בשבילו.
ופעם אחר פעם – לא עשיתי את זה.

כשלמדתי פסיכותרפיה, אחד המרצים שלנו נתן שיעור מאד יפה, על מה שהוא כינה 'עקרון ההשתהות'.
לפי העקרון הזה, בכל בפעם שממש בא למטפל לעשות משהו – ובמיוחד משהו ששובר את מסגרת הטיפול – עליו לחכות קצת.
חשוב שהמטפל יקח זמן ויקדיש אותו לניסיון להבין מדוע עולה בו הרצון הזה.
לפעמים משתהים מספר שניות, ולפעמים – חודשים ויותר. צריך לשקול היטב:

• אולי מה שאני רוצה לעשות אינו משרת את מטרותיו של המטופל, אלא את מטרותי שלי?
• אולי הרצון שלי לפעול מהווה ביטוי לקושי להיות אמפתי למטופל?
• אולי מתרחש פה תהליך לא מודע שבו המטופל מנסה להפעיל אותי, במקום שנרגיש משהו ביחד?

הרבה פעמים, תהליך ההשתהות גורם לך להבין שהדבר הטוב ביותר הוא לא לפעול על פי הדחף הרגעי.
זה אחד הדברים שהכי מבדילים טיפול נפשי פסיכודינאמי מכל מיני שיטות עזרה אחרות.
זה מגן על המטופל והמטפל, כי הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות.

אם נחזור לסיפור, אז כשחשבתי על השאלה – האם להעביר לו את המודעה או לא – הייתי עונה לעצמי כל פעם את אותה התשובה:
אמרתי לעצמי שהוא הרי יודע שעליו להירשם ללימודים. יש מספיק אנשים בחייו שלוחצים עליו בנושא. בנוסף לכך, יש לו גם קול פנימי שקורא לו לעשות זאת.
הדבר הכי נכון שאני יכול לעשות הוא דווקא לא לצרף את קולי למקהלת הקולות הללו.
אם אעשה זאת, אספק לו דבר חשוב: מקום אחד בחיים שבו לא לוחצים עליו. מקום שבו הוא עצמו יוכל להשתהות, ולהבין מה באמת הוא רוצה, ולמה.
הרגשתי שהרבה מהלחץ שלי לגרום לו לפעול, מגיע מתוך הצורך שלי להרגיש 'מטפל טוב' שמביא תוצאות, ומתוך קושי להרגיש את התקיעות שלו.
וכך שוב ושוב התלבטתי, ובכל פעם בחרתי מחדש לא להעביר לו את המודעה.
הרגשתי שכשהוא יהיה מוכן, הוא יעשה זאת בעצמו, גם בלי פרסומות ולא משנה עד כמה הן רלוונטיות.
כשלעצמי, עלי להכיל את העובדה שזו בחירה שלו בלבד, ושאינני מטפל כל יכול.

מספר שבועות עברו.
המצב לא השתנה.
פעם אחר פעם נתקלנו בהשלכות של חוסר הפעולה שלו.
אמרתי לו שהייתי רוצה שיעשה שינוי בחייו, אבל שאני מבין שזה יקרה אך ורק כשיהיה מוכן לכך.
הוא מאד העריך את האכפתיות שלי, אבל גם שמח שאינני לוחץ עליו.

ואז, די במפתיע,
הוא הודיע לי שעלינו לסיים את הטיפול,
כי הוא מתחיל ללמוד, וכי לא יהיה לו זמן.
וכך היה.

אינני יודע מה קרה בגורלו.
אני מקווה שהלימודים פרצו את הסכר, ופתחו פתח לשינוי בתחומים נוספים בחייו.
ברור לי שהיה עוד מקום לעבודה טיפולית רבה, ובכל זאת, אני מכבד מאד את הבחירה שלו להפסיק בנקודת הזמן ההיא.
לפעמים בא לי להתקשר אליו, ולהזמין אותו להמשיך. אבל אז אני משתהה, ומחליט כנגד זה.
הוא הרי יודע שדלתי פתוחה, ובהזמנה כזו יש משהו חודרני, ממש כמו פרסומת מותאמת אישית, שדוחקת בך לרכוש משהו שאתה מתלבט לגביו.
כנראה הוא קיבל ממני מספיק באותה העת.
ומי יודע,
אולי נפגש בעתיד.