שום דבר לא יוצא מחדר הטיפולים. האמנם?
בואו ניקח מקרה היפותטי.
אדם מספר בטיפול על כך שהוא נוהג לגנוב מחנויות. הוא עושה זאת באופן תדיר. גניבות קטנות פה ושם, שגורמות לו להרגיש טוב.
האם אותו אדם צריך לחשוש שמא המטפל יספר על כך לרשויות? האם המטפל אמור לעשות זאת או לא?
התשובה הפשוטה היא לא. המידע בטיפול הינו חסוי. צריך לתת לאדם את המרחב לדבר מבלי לחשוש שהמידע יצא החוצה. רק כך אפשר להתבונן על הדברים, להבין אותם, ואולי גם לשנותם.
לחלק מהאנשים לוקח הרבה זמן כדי להרגיש מספיק בטוחים שהמטפל לא יבגוד בהם, לא ישפוט אותם, ולהגיע למצב בו הם מדברים על דברים מביכים או אסורים חברתית. אחת המטרות המרכזיות של הטיפול היא להגיע לקשר שבו ישנה רמה כזו של בטחון. למען האמת, לעצם האקט הפשוט של פתיחת הדברים אשר על ליבך בפני אדם אשר מקבל אותך באשר אתה – ישנו אלמנט מרפא. לכן, הסודיות היא אחת העקרונות הבסיסיים ביותר של הטיפול.
ישנו סיכוי טוב שלאחר שהאדם יספר על מה שמטריד אותו, יהיה ניתן לדבר באופן פתוח על העניין – למה בעצם אתה עושה את זה? מה זה משרת אצלך? ברוב הפעמים האדם לא יודע לענות על שאלות אלה במלואם: זאת מכיון שאנו מונעים מכוחות לא מודעים אשר מעצבים את התנהגותנו. בדוגמא שהבאנו, יתכן שלאחר שהאדם יבין את המשמעות הלא מודעת של הגניבות עבורו – אולי נסיון למלא תחושת מחסור עמוקה שבאה מגיל הילדות, לדוגמא – הוא יתחיל להתמודד עם אותה תחושת מחסור באופן ישיר, וכבר לא יזדקק למעשה הגניבה.
התהליך שתארתי כאן הינו עדין ואיטי. השינוי לא יבוא באופן מיידי. גם אי אפשר להבטיח מתי יגיע. מה שכן ברור זה שבלי סודיות – הוא לא יתאפשר. לכן צריך לשמור על הסודיות בחרדת קודש. מבחינה זו, יש דמיון רב בין חדר הטיפול לתא הווידויים הנוצרי. אפשר אף לטעון שמבחינה סוציולוגית ספת הפסיכואנליטיקאי הינה התחליף המודרני של אותו תא ווידוי.
אז זו התשובה הפשוטה.יש סודיות.
אבל – לדברים אין תשובות פשוטות.
מה קורה אם המטופל נתפס במעשה, ומזמינים את המטפל להעיד בבית משפט? ומה אם מדובר בגניבה עצומה של מיליונים?
זהו תרחיש לא פשוט.
יורם צדיק כתב מאמר מעניין ומקיף על שאלת החסיון שבין מטפל ומטופל במקרים של תביעה משפטית. המאמר סוקר את המקרים השונים בהם בית משפט עלול לדרוש הפרה של החסיון, ונותן דוגמאות שונות למקרים שהיו בארץ.
שתי דוגמאות מטלטלות במיוחד הינן:
- מקרה משנת 1986, שבו בית דין רבני הכריח פסיכולוג להעיד (באיום של מאסר) על קיום של רומן של המטופלת שלו, במסגרת תיק גירושין שבעלה פתח נגדה. הפסיכולוג בחר לא להכנס לכלא ועדותו פגעה משפטית במטופלת.
- מקרה משנת 1997 שבו בית המשפט דרש מקרבן עבירות מין לחשוף את רישומי הטיפול הפסיכולוגי שלו, בטענה שזכרונות הפגיעה המינית 'הושתלו' בו על ידי המטפל. באותו המקרה, הפרקליטות החליטה לבטל את התביעה, וזאת משום שהגיעו למסקנה שפרסום פרטי הטיפול יפגעו במתלונן במידה שתגרום לו נזק נפשי עצום. אי לכך, לא הושגה הרשעה.
כשאני קורא את המאמר, אני לא יודע אם להזדעזע משבירת הסודיות, או לשמוח על כך שמדובר בסך הכל במקרים מעטים מאד.
מסקנת המאמר היא שככל שהזמן עובר, ישנו כרסום במעמד הסודיות המקצועית. בית המשפט מעדיף 'לגלות את האמת', גם אם זו כרוכה בשבירת חסיון.
אגב ההשוואה לתא הווידויים – מעניין לראות שבימים אלה, בלואיזיאנה שבארה"ב, ישנו מקרה דומה שבו בית משפט מתכוון לחייב כומר להעיד על מידע ששמע במהלך וידוי של חבר קהילתו, בדבר פגיעה מינית שאותו אדם ביצע בילד.
כמטפל, אתה נתקל לעתים בדילמות הקשורות לחסיון. אפשר לקבל פניה מהרשויות לקבלת אינפורמציה, ויש לעתים חובה חוקית או אתית למסור מידע. אדם עומד על הגג ומאיים לקפוץ. האם תודיע לבני משפחתו? למשטרה? ומה אם הוא רק מפנטז לעשות זאת מתישהוא?ההחלטה מה לעשות היא לעתים קשה מאד. אי אפשר להבטיח חסיון מוחלט ב 100% מהמקרים. במיוחד כאשר אתה יודע בוודאות כשיש סכנת חיים מיידית.
כשאני מנסה להכנס לראש של אדם שמתלבט האם ללכת לטיפול, וקורא את המשפט הזה – אני יכול לדמיין שזה מבהיל. הרי הבטחתם סודיות! אולי בגלל זה מטפלים לא נוטים לדבר על הנושא הזה. אבל התכחשות אליו אינה הפתרון. להפך.
כן חשוב לי לומר, שרובם המוחלט של המקרים (99% להערכתי) אינם מצדיקים שבירת חסיון.
רוב המקרים נופלים לאחת הקטגוריות הבאות:
- אחד הכללים בטיפול הוא שמותר לחשוב הכל. אנחנו מדמיינים המון דברים כל הזמן. זה לא אומר שהם יתממשו בפועל. זה שאדם רוצה או פוחד ממשהו (לדוגמא – לפגוע מישהו או להתאבד), לא אומר שהוא הולך לבצע אותו. ישנו מרחב עצום של פנטזיה, וחשוב מאד לאפשר אותו. רק כך אפשר גם לחקור את אותן פנטזיות ולהבין את משמעותן.
- לרבים מאתנו יש דעה נוקשה וחמורה הרבה יותר מדי על תכונות או מעשים שלנו (לדוגמא, בשאלות של זהות מינית). אותה דעה חמורה,שבמונחים מקצועיים תקרא 'סופר אגו' נוקשה – היא זו שגורמת לנו לאשמה ובושה. לעתים קרובות מה שנראה לך 'נורא' לגבי עצמך טרם הטיפול איננו כך בפועל, והינו משהו שאתה לומד לקבל ולחיות איתו במהלך הטיפול.
- גם כאשר ישנה התנהגות פוגענית לעצמך או לזולת (לדוגמא – פציעה עצמית, או עבירה על החוק), לרוב הדבר לא עונה על הקריטריונים החמורים של סכנה ברורה ומיידית, ואין הצדקה לשבירת סודיות.
- בחלק מהמקרים, המטופל עצמו מבין את הצורך בשבירת הסודיות, או אפילו מבקש זאת מהמטפל (לדוגמא, שיכתוב מכתב לרשויות, או שיעיד בבית משפט). גם אז, הדבר לא מתבצע באופן אוטומטי, וצריך לדבר על משמעות הדבר בטיפול.
בכל מקרה, על המטפל לנהוג בשיקול דעת, ולפעול כשטובת המטופל לנגד עניו בכל עת.