שוב זו תקופה של גאות בחיי
כל כך הרבה דברים מתרחשים אצלי. והגיע הזמן לעדכן את האתר.
אז ככה:
לפני מספר חודשים עזבתי את ירושלים להתחלה חדשה בישוב כמון, הצמוד לכרמיאל.
מדובר בחלום ישן, מלפני שנים – והנה, הבשילו התנאים ועברנו.
שונה כאן. הרבה שקט. הרבה טבע. קצב אחר.
זמן מה עוד חזרתי לקליניקה בירושלים על מנת לפגוש מטופלים, אבל לבסוף סגרתי אותה.
ומה אגיד, סגירת הקליניקה העלתה המון רגשות.
מצד אחד, היו המון סיומים 'בטוב'. אנשים שעברו תהליך משמעותי, ויצאו מהטיפול שמחים יותר, ללא סימפטומים, מוכנים להמשיך בחייהם.
זה כיף לסיים ככה. להרגיש שקרה משהו טוב, שמכירים לך תודה, שהיתה הצלחה. כיף אבל גם קצת כואב. כי כל פרידה היא תחילתו של געגוע.
לפעמים לוחות הזמנים ממש הסתדרו יפה, כמו מטופל שבדיוק התחתן (הרבה בזכות הטיפול) ועבר לעיר אחרת.
מצד שני, לחלק מהמטופלים זה פחות התאים. זה יכול להיות די קשה, ליצור קשר טיפולי, ופתאום המטפל אומר לך – אני עוזב.
גם אם הכנתי אותם חודשים רבים מראש, גם אם הפנתי אותם לטיפול חלופי… בסופו של דבר זה יכול להחוות כסוג של נטישה.
כל הפרידות הללו דרשו עיבוד, של המטופלים ושלי. פרידה היא גם הזדמנות לעבד חוויות נטישה ואבדן מוקדמות יותר. ומי מאיתנו לא חווה אבדנים בחייו?
היתה תקופה מורכבת, בקיצור.
בנוסף, המעבר לצפון קרה במקביל למשבר הקורונה, שעליה כן כתבתי קצת.
פתאום תשעים אחוז מהטיפולים הפכו לוירטואליים. זה קצת ריכך את העניין. והיו מטופלים שעימם לא סיימתי, ואנחנו ממשיכים עד היום בוידאו בלבד.
על אתגר הטיפול בוידאו אפשר וצריך לכתוב בנפרד, אבל בשורה התחתונה – גילינו שזה אפשרי, ושישנן אפילו יתרונות לכך.
ומה קורה איתי כאן?
ובכן, אפשר לומר שאני מתחיל הכל מחדש. סיימתי את ההתקשרות עם קופות החולים בירושלים, והתחלתי לבנות קליניקה חדשה.
יש כבר מספר מטופלים חדשים, חלק פנים אל פנים כאן בישוב, חלק בוידאו, ובקרוב אתחיל לעבוד עם קופת חולים כללית באיזור הצפון.
התחלה חדשה.
לאט לאט אני מתמקם כאן.
בית חדש,
אנשים חדשים,
מטופלים חדשים,
והכל בצל הקורונה הזו, וכל הבלאגן שבא איתה.
אז… סליחה על מיעוט הפוסטים.
מקווה שאתם מצליחים לעמוד בכל אתגרי התקופה הזו.
ואשתדל לכתוב יותר בהמשך.