דבר שמתחפש לאהבה

551344הפוסט הקודם הוביל לתגובות משמעותיות יותר מכל פוסט אחר שאני זוכר שכתבתי. היו אולי פוסטים עם מספר גדול יותר של תגובות, אבל לא עם עצמה כזו.

משהו במה שכתבתי נגע באנשים באופן חזק. רוב התגובות היו חיוביות, אפילו מאד. אשה אחת אמרה שהוא 'כל כך חשוב, מדוייק ומרפא'. אחר אמר שזהו 'פוסט קדוש' (לא פחות ולא יותר!), וכמה אמרו שעליו להתפרסם בעיתון. לעומת זאת, קיבלתי גם תגובה ממטפלת שכינתה אותו 'תועבה וחרפה', הנסיונות שלי לדון על כך הרגיזו את בת השיח עד שלבסוף מחקה את השרשור.

בתגובות השונות – החיוביות, השליליות, ואלה שבאמצע – היו עוד שאלות, השגות ואמירות. דברים מעוררי מחשבה שנראה לי שכדאי לדבר עליהם. הפוסט הגיע אפילו לאחד מבני משפחת  עוז, דבר שלא ציפיתי לו ודי חששתי ממנו. גם בהתכתבות איתו עלו דברים חשובים. מעל לכל זה – רבצה עלי העובדה שבעת כתיבת הפוסט לא קראתי את הספר של גליה עוז, שהיווה את הטריגר לכל העניין.

אז… הבוקר סיימתי לקרוא את הספר, שהוא בעצם ספרון.

אתחיל בזה שהוא לא מה שציפיתי, לא בסגנון ולא בתוכן. מבחינת הסגנון – הספר כל הזמן נע בין הסיפור האישי של גליה, לבין התאוריה הקשורה להתעללות נפשית. מבחינת התוכן – נראה שגליה ניסתה להמנע מתאורים רבים של אכזריות ואלימות פיזית – ולא בהכרח משום שלא היו כאלה. האלימות שעליה היא מתעכבת הינה הפסיכולוגית, החמקמקה – אבל קשה להעביר את זה, ואני לא בטוח שהיא תמיד מצליחה. לפעמים מבחוץ זה נראה די קטן. אפשר לטעון שהסיפורים הם לא נעימים, אולי קשים אפילו, ולתהות – על מה גליה כל כך כואבת וכועסת? מדוע היא מפשפשת במכתבים ישנים וקוראת אותם באופן שמנסה בכח למצוא את הארס שבתוכם? האם אין כאן הגזמה? האם לא מדובר בעקיצות חביבות? בדברים שקורים בכל בית?

התשובה היא – כנראה שלא.

אלימות נפשית לא תמיד מכה בך מיד. אתה מרגיש בה רק אחר כך, אחרי שחילחלה והרעילה את נשמתך. אולי כעבור שעות, אולי כעבור ימים, ואולי כעבור שנים. דווקא את זה אני חושב שגליה כן הצליחה להעביר היטב. יחד עם זה, התחושה שנשארה בי היא של חלל. של המון דברים שלא סופרו ושלא יכולים להיות מסופרים, כי אין להם מילים, אין להם עדויות, והם כאילו לא היו. מעט העדויות שכן יש לה מקבלות חשיבות רבה, וחוזרות שוב ושוב כדי להנציח ולאשש את מה שקרה.

אוסיף גם שגליה עצמה לא הצטיירה לי בזמן הקריאה כפי שדמיינתי אותה טרם לכך. ציפיתי לפגוש אשה הרבה יותר מפורקת, הרבה יותר זועמת, המצויה במסע צלב שמטרתו לשרוף ולהרוס ולקבל נקמה וצדק. זה לא מה שפגשתי בספר. כמובן שאינני מכיר אותה, וזה יומרני (ולא הוגן) לנתח אדם ממרחק, אבל סיימתי את הספר בתחושת הערכה גדולה מאד כלפיה. אינני יודע מי עזר לה בדרך, אבל העובדה שהספר הזה הצליח להכתב, היא סוג של נס בעיני. אני נוטה לחשוב שזה תוצר של טיפול נפשי טוב וארוך שנים.

וזה אולי מביא אותי לדיון עם הפסיכואנליטיקאית שהטיחה בי שאני משתף פעולה עם המגמה המודרנית של האשמת ההורים בכל בעיותיו הנפשיות של הילד, ושאני מצדיק את הסרת האחריות מהמטופלים על מעשיהם. את המקרה של עוז היא תארה כתוצאה של טיפול נפשי מסית ומחבל, בידי מטפל שטווה ביד אמן סיפור לפיו כל בעיותיה הנפשיות של גליה הם תוצר של היחס ההורי. לדבריה, מטפלים מודרניים מתחרים זה בזה מי יכול להשמיץ את ההורים יותר, לתת להם כינויים כמו 'מרעילים', 'מתעללים', גזלני דעת', וכל זאת על חשבון עבודה נפשית אמיתית על בעיותיו הנפשיות של המטופל, ותוך מילוי המשאלה של המטפל להיות 'טוב' ו'מציל'.

עכשיו, נתחיל מזה שאני כן חושב שיש כאן סכנה מסויימת. כלומר, הדינמיקה שמתוארת כאן אכן יכולה לקרות. קל לספר סיפורים פשוטים על הורים מתעללים, אבל הנפש האנושית אינה פשוטה. גם מי שעבר פגיעה מהוריו בונה אישיות – ואולי אישיות בעיתית מאד – ויש לו אחריות על מעשיו. מטפל שיתעלם מכך יחטא מאד למטופל, משום שהוא ישאיר את המטופל בעמדה של חוסר אונים. מוטלת עלינו החובה כמטפלים להצמד לאמת, על כל צדדיה, ולהזהר במשאלת ההצלה שלנו. יחד עם זה, מכאן ועד להכחיש את הטראומה או לבטל את אחריות הפוגעים יש מרחק גדול. מדובר במחלוקת ששזורה בתולדות הפסיכואנליזה מראשית ימיה – החל מ'תאוריית הפיתוי' של פרויד.

למי שלא מכיר, אספר שפרויד חשב בתחילה שהפרעות נפשיות הינן תוצאה של פגיעה מינית, ופרסם זאת בספרו 'מחקרים בהיסטריה', אך לאחר מכן חזר בו, והכריז שבעיות נפשיות מקורן בפנטזיות מיניות לא מודעות שלנו. האקט הזה של פרויד היה בו זמנית תגליתו הגדולה ביותר – ההבנה שיש לנו תהליכים לא מודעים מורכבים, ושהם קשורים מאד במיניות שלנו – ומצד שני היה בגידה איומה. קל מאד לסטות לצד אחד – להגיד שהכל זה טראומות, או לצד שני – שהכל זה פנטזיות ילדיות. קשה להחזיק את שני הצדדים בו זמנית. בהקשר זה, ברור לי, אגב, שבני המשפחה האחרים נמצאים בימים קשים מאד, מתגוננים ומבקשים את חפותם, וכואבים את האובדן, הנתק המשפחתי ועוד. זה לא סיפור של טובים ורעים. זה סיפור על בני אדם.

וזה מוביל אותי לשאלה אחרת, שעלתה בתגובה לפוסט הקודם. סיווגתי שם את גזלני הדעת לשתי קטגוריות – הפסיכופתים והמפורקים. מישהו שאל אותי איך הייתי מסווג את עמוס עוז. עכשיו, כמובן שאינני יכול לדעת, איני מכיר אותו, וזה לא הוגן. אז אנסה לכתוב על דמות אחרת, בדיונית (ואני לא סתם אומר את זה, אני באמת לא יכול להגיד עליו אישית דבר), ולספר סיפור שנשמע לי הגיוני, המשלב סאדיזם ופירוק נפשי.

תארו לכם אדם שנפגע מאד במהלך בתפתחותו, מסיבות כאלה ואחרות. שעבר ילדות קשה באמת. שגדל בתחושת שונות, חוסר ערך וזעם עצום. תחושות אלה ליוו אותו כל חייו וחיפשו מוצא – ולבסוף המוצא הזה נמצא: ילד קטן. ילד שאפשר להטיח בו, לזלזל בו, לטעת בו תחושת אפסות, אולי גם להרביץ לפעמים. מישהו שיחזיק את כל הזעם והרעל הזה. אבל אותו אדם, שבמובנים רבים הוא מוסרי, אינטליגנטי, ובעל רגש – לא יכול לשאת את המודעות לפשע הזה שביצע. במובן כלשהוא, יש בו גם אהבה גדולה לילד. הוא מזדהה איתו כי הוא יודע איך זה מרגיש. ברגעים הנדירים בהם הוא מבין מה עשה, הוא מבקש את נפשו למות. לכן אסור לו להכיר במה שעשה: כי אם יעשה זאת, זה יאשר את כל הדברים הרעים שנאמרו עליו בילדותו ושמהם ניסה לברוח כל חייו. מכאן עולה הצורך להכחיש את מה שקרה. קודם כל בתוך נפשו שלו, ואחר כך – מחוצה לה. זאת בגלל שתמיד יש משהו שעלול לצוץ ולעורר את האשמה האיומה שבפנים. זה יכול להגיע מהסביבה המשפחתית, אבל במיוחד מהקרבן. ואת זה צריך להשתיק, גם אם המחיר נורא.

וכאן אנחנו מגיעים לגזלייטינג, או גזל הדעת. הדובדבן על הקצפת של האלימות הנפשית. שכתוב ההיסטוריה. לפעמים זה מתבצע באופן גס, ולפעמים – ובמיוחד ככל שהאדם אינטליגנטי, זה מבוצע היטב. על האופן שבו זה מתבצע כותבת גליה בהרחבה, מתוך דוגמאות אישיות. התוצאות הם מה שכתבתי עליו בפוסט הקודם. באופן מעניין, תגובה אחת שקיבלתי שאלה מדוע צריך מונח נפרד לדבר הזה ולא לומר שהאדם פשוט 'שקרן'. והסיבה היא זאת – 'שקר' הוא מסירת אינפורמציה שקרית. גזל דעת יכול להתבצע על ידי מתן אינפורמציה נכונה בחלקה, בשתיקה והשתקה, ובשלל אופנים אחרים. כשהדבר מבוצע בשיטתיות, באופן המגייס את הסביבה תוך מתקפה ישירה על בוחן המציאות של הקורבן – יש כאן משהו אחר.

אבל לא כל דבר זה גזלייטינג. יש שקרים פשוטים יותר. יש אלימות פסיכולוגית מסוגים אחרים. ומהסיבה הזו, הפיסקה האחרונה של הפוסט, שעסקה בגזלן דעת בראש מדינה אולי לא היתה במקומה. אני מודה שהפוסט נכתב יום לפני הבחירות ושהיה לי קשה להתאפק. היום אולי הייתי מוחק את זה. מאד קל לעשות זאת באינטרנט. אבל חשוב לי להשאיר זאת. שאף קורא לא ישאל עצמו – רגע – האם לא נכתב קודם משהו אחר? שלא יצא גם פה מין גזל דעת שכזה (אגב השרשור שנמחק).

ולעניין עצמו, אפשר להתווכח על כמה הדברים שקורים במרחב הציבורי תואמים לתיאור של 'גזל דעת' ברמה רחבה יותר, או שמא מדובר במשהו אחר. כרגע, בכל מקרה, פחות מעניין אותי לעשות זאת. זה פחות קשור לנושא הבלוג.

 

סגור לתגובות.