היינו אז בתיכון.

רגע לפני שהתחלנו את החיים האמיתים, אני ור' קבענו פגישה לעוד עשרים שנה.

זו היתה חצי בדיחה. הרי באותם ימים לא תכננתי אפילו שנה קדימה. לא ידענו היכן נשרת בצבא. לא ידענו מה נעשה לאחר מכן. מי ידע אם נשאר בכלל בקשר. הכל יכול לקרות בעשרים שנה.

אבל נשארנו בקשר. ונשארנו חברים. התדירות כמובן פחתה. כל אחד מאיתנו בנה את חייו.

כשהיינו נפגשים מדי פעם, זה כבר נהיה מין טקס כזה. ידעתי שלקראת הפרידה, ר' ישאל אותי – אז מתי קבענו? ואיפה? ואני עניתי כל פעם: בראשון לינואר, אצלך. עוד 17 שנים. עוד 15. עוד 10. פרק זמן אינסופי, דימיוני, שבהדרגה הפך למשהו שניתן לתפוס, שבעצם עומד לקרות. עוד 5 שנים. עוד שנה. זה כבר כמעט כאן.

והנה הגיע הזמן.

וקיימנו את אותה פגישה.

*

י' היה נער בן 12 כשהופנה אלי.

היו לו בעיות לימודיות וחברתיות, וגם הרבה קשיים בבית.

אני זוכר איך התכווצתי כששמעתי את אימו אומרת בפגישה הראשונה: אין לו בכלל חברים. הוא לא מזמין אף אחד הביתה. הוא לא עושה כלום, רק משחק בטלפון.

כשקיבלתי אותו, לא הייתי מנוסה בטיפול בנערים. היה לי קשה להתרגל לרעיון שלרוב בטיפולים כאלה, התקשורת המילולית איננה הדבר המרכזי. הרבה יותר משחקים יחד, עושים כל מיני דברים, ופשוט… נמצאים זה עם זה.

י' כמעט ולא דיבר איתי. בפגישות הוא היה על קוצים, ותמיד לחוץ ללכת הביתה. פעמים רבות תהיתי למה בכלל הוא נמצא שם, ואם אני עוזר לו. לא הבנתי מדוע הוא ממשיך לבוא באדיקות, שבוע אחרי שבוע, רק כדי לא לדבר איתי. כל דרך שבה ניסיתי לתקשר איתו או לעניין אותו לא עבדה. הוא בקושי ענה לי, וכשכן – הסביר לי באופן מילולי ולא מילולי שאני זקן, לא מבין, ולא יכול להציע לו כלום. אני זוכר שפעם אחת הוא גרם לי לצאת מהחדר באמתלה כלשהיא, ואז ניסה לנעול אותי בחוץ. נאלצתי להכנס בכח, דחפתי את הדלת עם גופי, כשהוא דוחף מהצד הנגדי, עד שהצלחתי לפרוץ פנימה. הרגשתי דחוי, מתוסכל, וגם די התביישתי. מה אם מישהו יעבור ויראה אותי מנסה לפרוץ למשרד? איך אסביר שאני בעצם מטפל כרגע? והאם זה בכלל טיפול? הרי באף אחד מהשיעורים בבית הספר לפסיכותרפיה לא למדנו להתאבק…  מה  הגבולות של הטיפול? אולי אני מגזים?

כשסוף סוף נכנסתי, נשמתי לרווחה. חשבתי שאפשר לחזור לשבת ולהרגיש שוב בנוח. אבל לי' היו תכניות אחרות: הוא ביקש שנעשה זאת שוב. אני יוצא, והוא סוגר את הדלת. אני נאבק להכנס, ובסוף מצליח. שוב ושוב. זה נהיה סוג של משחק, וכמותו היו רבים אחרים. המשותף לכולם היה שהרגשתי חוסר נוחות ומבוכה. שהגבולות שלי מאותגרים. שאני נאלץ להאבק בו, ושאני גם רוצה בזה וגם לא.

יום אחד י' הגיע כרגיל לפגישה, ופתאום הסכר נפרץ. הוא סיפר לי כמה קשה לו בבית הספר החדש. הוא הסביר שאינו מצליח להקלט, ושהוא רוצה לעזוב. כששאלתי מה קורה שם, הוא הסביר לי שהילדים "חשים" עליו. לא הכרתי את המילה. מה זה 'לחוש' על מישהו? כששאלתי, הוא לא ממש ידע לתאר את זה, ומתוך נסיונותיו הבנתי לבסוף שזה לזלזל במישהו, להשפיל אותו, להתנהג אליו בבריונות. לצחוק עליו. אין בעצם מילה שממש מתארת את זה. 'זה פשוט… נו, לחוש עליך…'

ואני הבנתי. הבנתי מה זה ש'חשים עליך'. כי הוא עשה לי את זה כל הזמן. אפילו באותה פגישה. הוא היה צריך שאני ארגיש את מה שהוא מרגיש, כי אין ממש מילים שיסבירו את זה. וכך היה. באמת הרגשתי. קוראים לזה 'הזדהות השלכתית'. אתה סופג לתוכך דברים שהמטופל מרגיש – כמו בושה, תסכול, דחיה וכעס – וצריך להחזיק את זה בפנים בלי להבין למה. ההבנה מגיעה בדיעבד, ורק אז אפשר להשתחרר מהרגשות הכואבים. במקרה הזה, זה לקח לנו בערך חצי שנה.

לאחר אותו ארוע, חל שינוי בטיפול. י' נפתח יותר, ודבר זה איפשר לי להבין אותו. כך יכלתי גם להתחיל לפעול עבורו בעולם שמחוץ לחדר הטיפול. התחלנו תהליך מורכב מול בית הספר ומשפחתו, שבעקבותיו נהיה שינוי משמעותי. י' הצליח להגיד למה הוא נזקק והסביבה יכלה לספק זאת טוב יותר. מצבו השתפר בכל המובנים. הוא המשיך להגיע לטיפול, וכבר לא 'חש עלי'.

אבל הוא עדיין בקושי דיבר.
לשאלותי היה עונה בתשובות של מילה אחת, אם בכלל.
זה לא היה קל.

*

באחת הפגישות, י' שאל אותי מה עשיתי בסילבסטר, יום לפני.
הודתי שישנתי שנת ישרים. אבל הוספתי, באקט די נדיר של גילוי מצדי – שהיום אני עומד להפגש עם חבר מהעבר. סיפרתי לו על ר' ועל הפגישה שקבענו עשרים שנה קודם לכן. התרגשתי מאד באותו יום, וזה אולי מה שגרם לי לצאת מהדיבור השקול שלי, ולומר לו משהו שבא עמוק מהלב: שאני מאחל לו שיהיה לו חבר כמו ר'.

באחד מאותם צירופי מקרים, שקורים בטיפול כל הזמן – עד שאתה כבר לא בטוח אם זה אכן צירוף מקרים – הוא ענה לי שבדיוק השבוע למדו בבית ספר את הסיפור של או' הנרי. "כעבור עשרים שנה". הייתי בשוק. מה הסיכוי? זה בדיוק הסיפור שגרם לי ולר' לקבוע את אותה פגישה. י' הוסיף שאפילו שאלו אותו בבית הספר את מי היה מזמין לפגישה כזו.

"את מי באמת?" -שאלתי.
הוא לא ענה.

שבועיים לאחר מכן, הוא דיבר איתי שוב, וסיפר על בעיה חברתית שהיתה לו. מה שהפתיע אותי מתוך המצב שתאר לי זה שבין השורות התברר כיצד י' – אותו ילד נטול חברים – הפך לחלק מרשת חברתית גדולה ומסועפת, עם תת-חברויות, קנאות, אהבות ועוד. בין השאר הוא סיפר על חבר שלו, שבשנה שעברה, הם היו "ככה" (מצליב את אצבעותיו בצורת איקס), אבל שכיום הם ממש קרובים, והוא מרגיש איתו "ממש ככה" (מצמיד את אצבעותיו זו לזו).

הוא התחיל ליצור חברויות של אמת.
איזה יופי.

*

יש אנשים שמשאירים בך חותם.

תמיד שאלתי את עצמי האם ר' יודע עד כמה הוא היה גורם משמעותי בהתפתחות שלי.
היו לנו אז שיחות על החיים ועל המוות, על הכל ועל כלום. שיחות שאני נזכר בהן לפעמים עד היום.
כשניפגשנו אחרי עשרים שנה, הזכרתי לו אותן. אמרתי לו עד כמה הוא נתן לי אמונה וכח, ואיך הניע אותי לעשות שינויים בחיי: לצאת מהקונכיה שהייתי בה, להאמין בעצמי, לנסות דברים חדשים. זה לא התרחש רק בגלל ר', אבל ספק אם זה היה קורה בלעדיו.

ר' היה קצת מופתע. אני לא חושב שהבין – בטח שלא אז בתיכון – עד כמה השפיע עלי. מאוחר יותר, הוא אפילו שכח את הדברים. מצד שני, הוא הסביר לי איך אני השפעתי עליו. כמה אני הייתי ועודני חשוב לו. זה משהו שתמיד ראיתי, אבל לא באמת הבנתי מדוע. עכשיו אני מבין יותר.

*

לא תמיד אנחנו יודעים כיצד אנחנו משפיעים על אנשים.
לא תמיד אנו מבינים כיצד אנשים משפיעים עלינו.
כשנפרדתי מי', הוא כבר לא היה ילד. אפילו לא נער, אלא גבר, בעצם.
שרירי וחסון, יפה תואר, חבר נאמן, מקובל חברתית.
באחת הפגישות האחרונות הראה לי כיצד כיכב בהצגת הסיום של בית הספר.
הייתי גאה בו.

ואולי זה מה שהיה צריך ממני.
מישהו שיראה אותו,
שיהיה גאה ביכולותיו, בתכונותיו הטובות
שלא יבהל ממנו, גם כשהוא הודף אותו בכל כוחו –
ושיאמין בו.

הגיע זמננו לסיים.
לפנות את המקום לקשרים אחרים,
לחיים, לאהבה, לצמיחה,
לעתיד הלא נודע.

ומי יודע, אולי עוד נפגש איכשהוא
מחר,
עוד חודש,
או בעוד עשרים שנה.