הקלות הבלתי נסבלת של הפירוש

bleeding-heart-png-99-images-in-collection-page-2-bleeding-heart-png-178_178

נתקלתי בפוסט הבא בפייסבוק, והרגשתי שאני רוצה להגיב עליו. אני מרשה לעצמי לצטט את הטקסט, תוך השמטת שם הכותבת.


לא. לא זימנתי את המחלה שלי לעצמי למרות שאת ממש בטוחה.

לא, גם אין לי שום רווח מזה שאני חולה – למרות שגם בזה את בטוחה.
זו הייתה הפגישה השלישית שלנו ועודדת אותי לחשוב שאני זו שזימנה לעצמה את המחלה שלה, שזה בא לשרת צורך מסוים שלי, שלחת אותי הבייתה "לחשוב ולישון על זה".
אחרי יומיים שלחת לי הודעה, שאלת האם הגעתי למסקנות שלך. לא עניתי.
עד היום, 3 שנים אחרי – לא עניתי לך, לא חזרתי אליך, פשוט לא.
מאוד רציתי לשאול אותך האם כשאדם עובר תאונת דרכים ונותר נכה – שאלת אותו מה הוא מרוויח מנכותו ?
כשאישה חולה בסרטן, האם את בתור גורם שאמור לסייע לה בהתמודדות שואלת אותה – "מה יוצא לך מזה ?"
לא עשיתי זאת. לא היו בי הכוחות לעמוד מולך.
היום אני אמיצה מספיק להגיד לך שאני דורשת התנצלות על השאלות האלו, ובעיקר על הקביעה ההחלטית שלך שאומרת שאני זימנתי את מחלתי אליי.
אני אמיצה מספיק להגיד לך שבראייתי, זה מה שקיבלתי בחלוקת הקלפים, זו ההתמודדות שלי, זו המציאות שלי ואני לא מבזבזת זמן על "למה זה קרה לי" או מאיזה סיבה המחלה הגיעה אליי.
את מטפלת מקצועית, אישה שלמדה את רזי נפשו של אדם, זו ש"אין לה יכולת לקבל מטופלים חדשים כי היא עמוסה", תתכנסי לתוך עצמך ותרגישי בושה אמיתית על רגשות האשם שבאו עם המחשבות האלו.
על התחושה הנוראית כלפי עצמי על היותי אמא גרועה שלא ממלאת את תפקידה עקב מחלתה, על היותי רעיה נוראית שלא מספקת את מקומה ומעל הכל – העובדה שאולי בתוך תוכי רציתי שזה יהיה ככה.
"מטפלת מקצועית", התהדרת בכך.
הסברת שמאחוריך עשרות אם לא אלפי מטופלים ששינו את חייהם בעקבות הטיפול איתך, סיפרת על אינספור הסדנאות שאת מעבירה, על זוגות שאת מצילה …
רק לא הזכרת את הנפשות הפצועות, את אלו שנחרטו בעקבות מילותייך.
לא הזכרת את הלב המדמם של אלו שלטענתך אולי רצו בכך, של אלו שמאשימים את עצמם על כך שביקשו להיות חולים – כי זה משרת מטרה, צורך או רצון כלשהו.
תתביישי.
וההבדל ביננו הוא שאני בוחרת להסתכל על ה"איך" ולא על ה"למה".
רוצה לדעת למה ? כי זה לא יקדם אותי במילימטר !
אני לוקחת אחריות, מתמודדת, מבינה שאלו הם חיי.
מעל הכל – מנסה להוציא את הטוב ביותר מעצמי גם ובעיקר כשקשה.


עכשיו, רציתי להגיד כמה דברים על  הקטע הזה, שמעציב אותי מאד.

ברור שהמפגש הטיפולי שהתרחש כאן גרם לנזק. מן הסתם, זה לא קרה במזיד. המטפלת חשבה שהיא עושה את הדבר הנכון, ועשתה בדיוק את ההפך. מילותיה פצעו נפש של אשה אחת. ואתם יודעים מה? אולי זה לא המקרה היחיד.

אני רוצה לשתף כאן, שגם אני הייתי במקום הזה. במהלך אחת ההכשרות שעברתי, הייתי בקבוצה טיפולית בהנחיית שני אנשי מקצוע. המטרה המוצהרת שלה היתה ללמד את הקבוצה שיטת התערבות חדשה, ולשם הדגמה – ביקשו שמישהו ישתף משהו שעובר עליו. אני חשבתי שמדובר בהזדמנות. שיתפתי משהו מעולמי האישי, כאב גדול שנשאתי באותו זמן. השיטה המדוברת כללה ניסיון מאד מהיר לחבר את הקושי הנוכחי לארועים מילדותי. שיתפתי לא מעט. ואז – באופן די מפתיע – המטפל אמר לי שהקושי הנוכחי שלי נובע מפרט מסויים בסיפור שנתתי. כאילו שלקחו תהליך טיפולי של שנה ודחסו אותו לעשרים דקות, מול קבוצה של אנשים שלא הכרתי. הרגשתי חשוף. לא יכלתי לחשוב באופן שקול. כאב לי מאד. אבל… בשלב מסויים, משהו לא הסתדר לי. הקישור שעשה המטפל נראה לי לא נכון, גם אם יכלתי להבין מדוע הוא העלה אותו. אמרתי את זה. משהו כאן לא נכון. אני חושב שהדברים לא קשורים באופן שאתה מציע.

עכשיו, עד כאן, אפשר לומר – אוקי, יש כאן נסיון לעזור. המטפל העלה נסיון לפרש לי את עצמי. זה חלק טבעי מתהליך טיפולי. אולי זה היה מהיר מדי, אולי באופן חשוף מדי, אבל עדיין – זה לא בהכרח בעייתי.

הבעייה התחילה ברגע שבו אמרתי שהפירוש לא מתאים לי.

במקום להגיד – אוקי, אתה צודק – המטפל החל להתעקש איתי. ולא רק הוא. המטפלת הנוספת שהיתה שותפה להנחייה הצטרפה אליו. פתאום הרגשתי מותקף. שניהם אומרים לי – יש לך התנגדות. אתה לא מוכן לקבל את זה בגלל שזה נכון. ואני, שהייתי על סף דמעות, חשוף, לא ממש יכלתי להתגונן. כל מה שידעתי זה שאני לא חושב שהם צודקים, ושאני מרגיש שהם מכאיבים לי בהתעקשות שלהם. אמרתי – אני חושב שקורה כאן משהו רע. אתם טועים. תעזבו אותי. והם לא עזבו. לא ויתרו. אני חייב לציין שהמצב היה כל כך טעון, עד שאחת מהחברות האחרות בקבוצה קמה ויצאה, ולא חזרה לקורס. היא לא יכלה לשאת את מה שעושים לי. עד כדי כך זה היה נורא.

אולי גם אני הייתי צריך לעזוב באותו הרגע. אבל נשארתי בקורס. אמרתי לעצמי – שני אלה לא ישברו אותי. הרגשתי שאם אעזוב, אוכיח שהם צודקים, שאני מתנגד באופן כל כך נחרץ להם, ולא מסוגל לשמוע, עד שאני בורח. לא. לא ברחתי. נשארתי, בלי לוותר על עמדתי. בלי להפנות אליהם את הזעם שהיה בתוכי, על הכאב שגרמו לי. שניים מול אחד, הם מתהדרים בתעודותיהם, ואני מנסה לאסוף את עצמי בתוך סבך של כאב. זה לא היה הוגן. התקשתי להגן על עצמי. אבל ידעתי דבר אחד – אני לא אשבר. ואכן, הקורס נגמר, ועברתי הלאה להדרכות טובות יותר.

אז אני חושב שאני מבין על מה אותה אשה כותבת. הנה גם אני, שנים אחר כך, זוכר את המקרה הזה.

כשחשבתי בדיעבד, באופן יותר שקול עם עצמי – על המקרה שלי, אני עדיין חושב שהפרוש הספציפי ההוא היה מוטעה, ושהאופן בו התנהגו המטפלים היה רע. יחד עם זה, אני זוכר גם רגעים טובים. אני חושב שכוונתם היתה טובה. אני לא מלא זעם. מישהו אחר במקומי היה יכול אולי להתפרץ באלימות. לעזוב את מסלול ההכשרה. לנסות להתנקם בהם. לא יודע. מדובר ברגשות מאד חזקים, וכשאלה מתרחשים אצל אנשים שאינם בנויים מספיק – יכולים לקרות דברים רעים ממש.

כמטפל, זה מפחיד אותי. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. קל לשכוח את האחריות העצומה שבאה עם התפקיד הטיפולי. מילה אחת לא במקום, מעשה אחד לא שקול – יכול לגרום נזק. יכול לסיים טיפול. יכול לצלק אדם באופן שירחיק אותו גם מטיפולים עתידיים. ואני הרי רק אנושי. אני עושה טעויות. עשיתי בעבר ואעשה בעתיד. איך אני יכול להמנע מהדבר הזה? לפעמים אני ממש בטוח שאני עושה את הדבר הנכון. בדיוק כמו אותם מטפלים. יש לי פירוש כל כך יפה, כל כך הגיוני. אני רוצה לשתף את המטופל בדרך בה אני מבין אותו. אבל אולי אני שוגה. מה עושים?

אז…. ראשית, יש משהו שיכול תמיד לעזור, וזוהי ההשתהות. לא כל דבר צריך להגיד. וגם אם כן, לא בהכרח עכשיו. ואם יש ספק, לרוב כדאי לבחור לצד המחמיר. להשתהות.

שנית, צריך להיות מאד מאד צנוע. לאחרונה יצא לי להגיד אמירה מסויימת למטופל, שקצת מזכירה את מה שתואר בפוסט. הצעתי שיכול להיות, שבאופן לא מודע לחלוטין, הוא 'הביא על עצמו' את הצרה שרודפת אחריו כעת, וזאת משום שבאופן אחר הדבר גם סייע לו להמלט ממצב חסר מוצא. אמרתי שוב ושוב – תראה, אני לא יודע. אני לא בטוח. אי אפשר להוכיח שקיימים תהליכים לא מודעים, וגם אם כן, שהם פועלים באופן שבו אנחנו חושבים. אני מעלה רעיון, בוא נחשוב על זה יחד. ההסתיגויות שלי לא היו זיוף או אסטרטגיה לשכנע. ברור לי שהאדם היחיד בעל המנדט לאשר או לדחות מה קורה בעולמו הנפשי של המטופל – הוא המטופל. אני יכול להציע לו רעיונות שאולי יתאימו לו ואולי לא. גם אם ברמה מסויימת אני צודק, גם אם יש לי סיבות ממש טובות לחשוב ככה – הרי שאינני יכול לכפות עליו את דעתי. לא משנה כמה תעודות יש לי על הקיר, הדבר לא ישנה את האמת הזאת. יש פה אפילו סכנה: ככל שיש לי יותר תעודות על הקיר אני עלול להתחיל לתפוס מעצמי יותר מדי. אולי גם להטיח במטופל (כמו שתארה אותה אישה בפוסט למעלה) – "אני כאן איש המקצוע! אני יודע! עזרתי להמון אנשים!". זאת, אגב, אחת הסיבות שהתעודות שלי נמצאות במגרה ולא על הקיר.

מטפל צריך להביט על עצמו כל הזמן. אולי אני עצמי כל כך רוצה להגיד את הפירוש שלי כי אני מפחד? כי אני לא יכול לשאת את עצמת הכאב של המטופל? כי אני רוצה להרגיש חכם? אולי חלק לא מודע שלי רוצה שהמטופל יעלב ויעזוב את הטיפול, ויניח לי לנפשי? הרי אם אנחנו מניחים שקיימים תהליכים לא מודעים – אז גם למטפלים יכולים להיות. הם גם בני אדם. בשביל זה צריך הדרכות: כי לפעמים אתה חייב מישהו שיעזור לך להביט בעצמך – גם כמטפל. ולא משנה כמה אתה ותיק או בכיר. אפשר לומר אפילו, שמי שנחשב בעיני עצמו ואחרים כ'בכיר' פגיע במיוחד לדבר הזה –  כי מטפלים מתחילים – לפחות כאלה שלומדים במסלול רציני – מחוייבים מבחינת נהלי ההכשרה להיות בהדרכות לאורך שנים.

שלישית, זה לא שהתעודות וההכשרה המקצועית חסרות ערך. למטפל יכולות בהחלט להיות תובנות ורעיונות טובים שיכולים לעזור למטופל. יש מקרים בהם מישהי כמו אותה מטופלת מהפוסט למעלה היתה מקבלת את הפירוש ואומרת – ואללה. נכון. אני לא מאמינה, אבל באמת באיזשהוא מקום הבאתי על עצמי את המחלה. זה קורה לפעמים, ויכול להיות מאד דרמטי. אבל לרוב זה לא קורה בפגישה הראשונה או השלישית. בכל מקרה, כדי שיהיה ניתן להעלות פירושים באופן אפקטיבי, וכדי שהמטופל בכלל יוכל לשקול אותם, צריך שמערכת היחסים תאפשר את זה. האווירה בה אנחנו מתנהלים צריכה להיות עם איזושהיא גמישות, עם תחושה שאפשר לשחק, לזרוק אפשרויות ומחשבות ולבטל אותם מיד. היכולת לשחק היא תנאי יסוד לכך שנתחיל להעלות פירושים. משחק זו פעולה שדורשת יכולת מחשבתית ורגשית מסויימת. לא כל אחד יודע לשחק, וחלק חשוב מהתתפתחות שלנו הוא ללמוד לשחק. לפעמים, יש טיפולים שבהם פיתוח היכולת לשחק ולהגיע לאווירה כזו שמאפשרת חשיבה גמישה יותר – זו מטרת הטיפול כולו. ככל שאדם התפתח באופן פגוע יותר, ככל שהוא מוצף יותר בחרדה, כך קטנה יכולתו לשחק. העבודה על הקשר, על יצירת מרחב מוגן, בועה שבה מה שנגיד או נעשה לא יהיו בעלי השלכות בעולם החיצוני – יכולה להיות עבודה קשה שנמשכת אפילו שנים.

קשר טיפולי הוא משהו שנמצא על התפר. המטפל נע בין מישהו ששווה לך לחלוטין, שלא יודע דבר מעבר למה שאתה יודע, לבין דמות סמכות, מישהו שיכול להגיד ולקבוע דברים. תפקידו של המטפל הוא לפעמים ללכת איתך יד ביד, ולפעמים למשוך אותך ולהורות לך את הדרך. רגע ככה ורגע ככה. מאד מורכב למצוא את הנקודה המדוייקת שבה צריך להמצא, כי זהו קו דק. קל לעבור אותו. אי אפשר להמנע מכך. השאלה היא איך מתמודדים עם זה. האם אנחנו מחפשים את הטעויות שלנו? האם אנחנו בודקים עם המטופל – הי, איך אתה מרגיש עם מה שקורה כאן? האם אנחנו מקשיבים לתגובות שלו? לפעמים הן לא יבואו במילים אלא בהתנהגות. אתה אומר בפגישה משהו בעייתי, ובשבוע שאחרי, המטופל פתאום מאחר כי לא התעורר משנתו. גם כאן, צריך להזהר – אולי המטופל סתם אחר במקרה? לא הכל קשור לטיפול. הקישור בין הדברים הוא סוג של פירוש, ומי שיקבע האם הוא נכון – זה רק המטופל. תמיד צריך לחשוב. תמיד כדאי לבדוק. ואם חצינו איזה גבול, צריך לקחת אחריות, להודות בכך, ואפילו להתנצל אם צריך.

אם מטופל עתידי קורא את זה – שלי או של מישהו אחר – אז חשוב לי לומר: אם פגעו בגבולותיך – אני מקווה שתוכל להגיד זאת. אני באמת רואה את זה כמתנה כאשר מטופל אומר לי – תשמע, טעית. לא היית בסדר. כשהוא עושה את זה, הוא נותן לי עוד הזדמנות. זה לא דבר מובן מאליו.

מי יתן ואדע להתשמש בהזדמנויות אלה בתבונה.

 

 

* לאחר שכתבתי את הפוסט, נאמר לי כי למטפלת המדוברת מגיעה כנראה מעולם הטיפול האלטרנטיבי/רוחני. זה מסביר קצת יותר את ההתנהלות, ומתאים גם לגישה הנפוצה לפיה המציאות כולה היא תוצר של מחשבתנו, שאנו מזמנים לעצמנו מחלות וכדומה. במקרה זה, האמירה לפיה המטפלת 'זימנה' לעצמה את המחלה איננה כלל פירוש פסיכודינאמי. אם אתם מעוניינים בפרספקטיבה הדינאמית לגבי נושא זה – היכולת 'לייצר' לעצמנו מחלות נפשיות ורעיון ה'מחשבה מייצרת מציאות' – נגעתי בכך בפוסטים קודמים (על הפיברומיאלגיה, ועל העמדה הסכיזו-פרנואידית).

סגור לתגובות.