דילמת התלונה בפגיעה מינית
שתי ידיעות תפסו את תשומת ליבי בזמן האחרון, והן איך אומרים – 'מתכתבות' זו עם זו.
הידיעה הראשונה מספרת על דיווח שהגיע ליחידה לחקירות שוטרים, לפיו שופטת בבית משפט שלום נאנסה על ידי שוטר שאותו הכירה באתר היכרויות. על פי אחד המקורות, הדיווח לא בוצע על ידה אלא על ידי בן זוג שהכירה לאחר אותו ארוע, שגם הוא שוטר במקצועו. בפועל, לאחר שפנו לאותה שופטת היא עמדה על כך שאיננה מעוניינת להתלונן על פגיעה מצד אותו אדם, משום שהדבר יהרוס לה את הקריירה. לאור כך נסגר התיק, אם אכן יש ממש בטענות, הרי שהאנס לא בא על ענשו.
הידיעה השניה גם היא עוסקת בשופטת – והפעם שופטת שדחתה תביעה אזרחית של מתלוננת כלפי גבר שלדבריה אנס אותה. מנימוקי השופטת גנות מבית המשפט המחוזי: "התובעת לא הצליחה להסביר לחוקר מדוע לא הגישה תלונה נגד הנתבע בגין אינוסה. לא הייתה בפיה תשובה עניינית לשאלה זו לבד מתחושות בושה שחשה וכן שחשה טיפשה ומנוצלת, אלא שלעניות דעתי אין בתחושות אלו כדי למנוע מנאנסת הגשת תלונה נגד האנס".
אני כמובן אינני יודע מה קרה בשני המקרים, האם אכן היה אונס או לא. עם זאת, יש להכיר בכך שרוב מקרי הפגיעה המינית אינם מדווחים למשטרה. לדוגמא, על פי מחקר שבוצע ב 1982 שבו ראיינו 930 נשים בסאן פרנסיסקו, נמצא ש 44% מהנשים שנבדקו עברו במהלך חייהם לפחות ארוע אחד שמתאים להגדרה חוקית של אונס. עם זאת רק 8% מהמקרים דווחו למשטרה. עברו אמנם מעל 30 שנה, ואנחנו בישראל – אבל נראה שלא הרבה השתנה.
שתי הכתבות ממחישות את הדילמה הקשה שבה נמצאים נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. האם לנסות להשיג צדק? האם להתלונן או לא? ההחלטה בעיני הינה מאד אישית. אין תשובה אחת שנכונה לכל אחד. עם זאת, כדאי להכיר את חלק מהגורמים שמשחקים חלק בשאלה הזאת.
- רצון למחוק את הטראומה
חלק מרכזי בהתמודדות הטבעית עם טראומות הינו נסיון של האדם 'למחוק' את הטראומה ולהתנהג כאילו לא התרחשה. נסיון המחיקה הזה מבוצע בדרכים רבות – חלקן פיזיות (לשטוף את הגוף), חלקן התנהגותיות (להתנהג כאילו דבר לא קרה) וחלקן נפשיות (לנסות לשכוח). אנו רוצים לסגור את הפצע, לשכוח ממנו, ולהמשיך הלאה. במובן מסויים יש בזה הגיון רב. הבעיה היא שככל שהטראומה חמורה יותר, כך הנסיון לגרום לה להעלם תובע מהאדם מחירים קשים יותר. כאשר המחירים הללו נהיים קשים מנשוא, אנשים פונים לטיפול נפשי.
התהליך המשפטי, באופן טבעי, פועל נגד הנסיון למחוק את הטראומה. בעצם, טיפול נפשי פועל באותו כיוון. עם זאת, יש הבדל רב באופן שבו פועלים שני התהליכים. בעוד שהתהליך הטיפולי מיועד לריפוי, התהליך המשפטי מעוניין בצדק, ויש לו שיקולים נוספים וחשובים כדוגמת הרצון לא להרשיע בטעות אנשים חפים מפשע.
- אי בהירות לגבי פרטי הארועים
במקרים מסויימים הדחף למחיקת הטראומה הינו כל כך חזק עד שחלקים מהותיים ממנה אינם יציבים בתודעה. פרטים שונים אינם ברורים, צצים בזכרון ונעלמים וכדומה. תופעה זו קרואה 'דיסוציאציה', והיא מבלבלת מאד וגורמת לאדם לפקפק בעצמו. טיפול נפשי בפגיעה מינית מיועד לחיבור שברי הזכרונות, התחושות הפיזיות והרגשות, וזאת על מנת לייצר אינטגרציה מחודשת בנפש. עם זאת, זהו תהליך ארוך שלא תמיד מצליח במלואו. לעתים הספק לגבי מה בדיוק קרה ישאר.
בעולם המשפטי, לעומת זאת, יש באופן כללי דרישה לתאור עקבי ומסודר של העובדות. בעקבות הידע החדש על המנגנונים הפסיכולוגיים הפועלים אצל נפגעי תקיפה מינית יש נכונות מסויימת להתפשר בנושא זה, אך עדיין מדובר בעניין משפטי סבוך. לעתים קרובות שופט נאלץ להגיע להכרעה כשאין לו ראיות מעבר לעדות המתלוננת והנאשם, והכרעה זו איננה פשוטה כלל.
- תחושת ספק פנימי ואשמה
חלק מרכזי בטראומות מיניות הינו סוג של בלבול. האדם לא בטוח – האם באמת היתה כאן פגיעה? האם מה שקרה באמת אינו בסדר? ואם כן, האם זה באשמתי? רוב מקרי הפגיעה המינית אינם תואמים לתרחיש ה'אונס הקלאסי' שבו אשה חסודה הולכת ברחוב ואדם זר משתלט עליה באלימות קשה. המצב הנפוץ יותר הינו פגיעה במסגרת קשר של היכרות כלשהיא – לדוגמא במהלך דייט, בתוך מערכת יחסים זוגית או מקצועית, ולפעמים גם במסגרת המשפחה. בסיטואציות הללו יש לרוב אלמנט מובנה של יחסי כח המקשים על התנגדות ברורה וחד משמעית. לעתים יש מידה של שיתוף פעולה או אפילו הנאה מסויימת של הקרבן. הללו גורמים לתחושת אשמה קשה, וזאת גם אם 'בתמונה הגדולה' ברור שיש כאן ניצול (לדוגמא, במקרה של פגיעה בילדים).
- תחושת בושה ופחד מתגובה חברתית
לעתים קרובות מופעל לחץ שלא לספר על הארוע, ולשמור אותו בסוד רק בין הקרבן והתוקף. לחץ דומה קיים בחברה כולה, ובמיוחד בקהילות סגורות שמאמינות שצריך 'לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית'. הלחץ גובר ככל שהתוקף הינו אדם שמעמדו גבוה. במהלך המשפט, אחת האסטרטגיות המרכזיות של ההגנה הינה לתקוף את הקרבן, לטעון שהוא 'רצה זאת', לפשפש בעברו המיני, לטעון לאי יציבות נפשית שלו ועוד. בנוסף, ישנה נטיה כללית לתיוג שלילי של קרבנות תקיפה מינית, במסגרת היחס הכללי של החברה כלפי מין כדבר שלילי.
מעבר לכך, ניתן לומר שמבחינה סוציולוגית החברה מצפה מאשה להיות קורבן, ומגבר להיות תוקפן. כאשר אשה מתלוננת על פגיעה מינית, היא מורדת בתפקיד הקורבן. כאשר גבר עושה זאת, הרי שהוא מורד בתפקיד התוקפן. כיון שכך, אשה שנתקפה מינית תפחד להיות מתוייגת כ'זונה', וגבר יפחד להיות מתוייג כ'הומו'. פחד זה הינו עמוק ומושרש באנשים באופן פסיכולוגי מגיל צעיר והוא מרתיע מאד. התיוג אינו רק חברתי; הוא גם מאיים על התפיסה של האדם לגבי עצמו, על תחושת זהותו כגבר או אשה ועוד.
- תחושת חוסר אונים ופחד מטראומה נוספת
אחת מהתוצאות של טראומה, ובעיקר של טראומה ממושכת הינה פגיעה בתחושת המסוגלות האישית ובאמונה שיש לאדם אפשרות למנוע פגיעות עתידיות שונות. העולם כבר לא נתפס כמקום בטוח ומסודר, אלא ככאוטי, מסוכן, ונטול שליטה. יש פחות נכונות לתת אמון באנשים ובמערכות שונות, ובכללם מערכת המשפט. מסיבה זאת, לפניה למשטרה נלווים שני רגשות מרכזיים: חרדה ותקווה. מצד אחד, יש פחד שהתהליך יכשל, ובסופו של דבר יאשש את אותן התחושות הפנימיות. מצד שני, ישנה תקווה שהצדק יצא לאור, ומשהו מהדימוי הפנימי השבור של העצמי והעולם יתוקן.
ברמה עמוקה יותר, ניתן לומר שטראומה נוטה להוביל אנשים לראות את העולם בשחור ולבן. זהו סוג של חשיבה מפוצלת, שנעה באופן לא יציב בין פנטזיה של יציבות וכח לתחושת אימה ויאוש. החשיבה המשפטית במידה רבה תואמת לסוג חשיבה זה – יש טובים ורעים, שכר ועונש, נזק ופיצוי. בפועל, הדברים אינם שחור ולבן. יתכנו מקרים בהם התוקף יורשע אבל הטראומה תשאר חיה וכואבת. מצד שני, יתכנו מקרים בהם לא תושג הרשעה, אבל הקרבן ירגיש שקולו נשמע, ושהוא יכול לחיות טוב יותר עם הטראומה.
אז האם להתלונן או לא? אין לי תשובה. זוהי החלטה אישית מאד. לעתים לוקח לאנשים זמן רב לקבל אותה, ולעתים גם להמתנה הזאת יש מחיר. לכאן או לכאן, טיפול נפשי יכול להיות בעל חשיבות עצומה לשם בירור ההחלטה, עיבוד הטראומה, וליווי במהלך התהליך המשפטי.