אחת השאלות הנפוצות שעולות בטיפול ובכלל, היא האם רק מי 'שהיה שם' יכול באמת לעזור?

"אתה לא יכול לדמיין לך איך זה לגדל ילד עם בעיה התפתחותית. זה כאילו כל החיים שלך התהפכו. זהו, החיים דפקו אותך, ואין יותר מה לעשות. רק מי שעבר את זה מבין… ואני לא מאחלת את זה לאף אחד."

אינטואיטיבית, יש משהו קצת יומרני ברעיון שאדם שלא יודע 'מה זה', יתחיל לייעץ לך ולהגיד לך איך להתמודד. הרי הוא עצמו לא חווה זאת… אז מי הוא בכלל שיבוא ויגיד דברים? הרי יכול מאד להיות שאם היה עובר את אותו דבר, הוא היה שוקע באותו אופן, ואולי אפילו מתמודד גרוע יותר. אז איזה זכות יש לאדם כזה לבוא ולומר לי מה לעשות?

הדוגמא שהבאתי למעלה היא רק אחת מני רבות: האם מישהו שלא היה בשדה הקרב יכול לעזור למי שסובל מ PTSD מהצבא? האם אדם שלא חווה שכול יכול לסייע לאב שבנו נהרג? האם סטרייט יכול להבין את הסטיגמות מולן מתמודדים להט"בים? מטופלים מגיעים עם שאלות אלה לחדר הטיפול באופן תדיר. לעתים זה מוביל אותם לשאול עלי: האם אני נשוי? האם הייתי בצבא? האם הכרתי אנשים שעברו דברים דומים להם? ובכלל – מה הסיפור שלי, בעצם? לכל אחד יש את השאלות שלו, בהתאם למה שמעסיק אותו כרגע. בסופו של דבר המטרה היא לענות על השאלה החשובה מכל: האם המטפל יכול לעזור לי? האם אפשר לסמוך עליו? האם יבין אותי?

מעניין לחשוב שאת אותה שאלה לא היינו שואלים רופא: "תגיד, נשברה לך פעם היד? לא? אז אני לא מוכן שתגבס אותי….". נראה שכשמדובר ברופא, אנו מוכנים להסתפק בידיעה שהוא עבר הכשרה מתאימה, ושיש לו הבנה בגוף האדם. עם זאת, כשמדובר בפסיכותרפיסט אנו מתקשים להסתפק בכך. גם רופא וגם מטפל נפשי זקוקים להבנה תאורטית של מה שקורה למטפל שלהם. הבנה זו נקנית מלמידה ומנסיון. עם זאת, זוהי הבנה 'מבחוץ'. ברוב ענפי הרפואה, הבנה זאת מספיקה. רופא יכול לתת את התרופה הנכונה מבלי לחוש שמץ מהכאב של המטופל. בטיפול נפשי נדרש סוג נוסף של הבנה: איך בדיוק האדם מרגיש 'מבפנים'? המטופלים יודעים זאת באופן אינטואיטיבי, ומכירים היטב את המצב בו הסובבים אינם מבינים אותם.

מבחינה עובדתית, ישנן דוגמאות רבות לכך שגם אדם שלא עבר אותו דבר יכול לעזור מאד. דונלד ויניקוט, אחד מגדולי הפסיכואנליטיקאים, עסק בקשר ההדוק בין האם לתינוק ובאופן שקשר זה בונה את האישיות. כתביו של ויניקוט, אשר לא רק שהיה גבר, אלא היה גם חשוך ילדים, שינו מהותית את האופן שבו אנו מבינים ילדים ועובדים עימם. כשקוראים את ויניקוט קשה שלא להתפעל מעומק ההבנה, הדקויות שבה, והרגישות האדירה שיש לו לחוויותיהם של האם ותינוק.

היכולת להבין לפרטי פרטים את הרגשתו של אדם אחר קרויה בשפה המקצועית אמפתיה. במובן מסויים חלק גדול מ'העבודה' של המטפל היא להיות אמפתי. זה לא תמיד קל, ובעיני תמיד דורש סוג של השקעה ומאמץ.

אחד המכשולים המרכזיים בדרך לאמפתיה היא ההנחה שאנחנו מבינים את הצד השני. האמת היא שזה פשוט לא נכון. לכל אחד יש את הנפש שלו, וכל אחד חווה כל דבר באופן טיפה שונה מהאחר. גם שני אנשים שלכאורה עברו אותו דבר, בעצם עברו אותו באופן שונה מאד. קחו לדוגמא שני אנשים שסבלו בילדותם מליקוי למידה: אחד מהם אובחן, קיבל סיוע מתאים, והצליח לתפקד היטב בכיתה. לעומתו, האחר לא אובחן, הפריע הרבה, ותויג כ'מופרע'. לכאורה, לשניהם יש אותה בעיה, אבל למעשה החוויה של כל אחד מהם שונה מאד.

המקום שבו כן ישנו חיבור אינו בפרטי הסיפור, אלא ברגשות שמלווים אותו. היכולת להרגיש מצויה בכל אחד ואחד מאיתנו. כולנו יודעים עצב. כולנו יודעים אבדן. כולנו יודעים פחד. עלינו להיות מסוגלים להתחבר לרגשות אלו בעצמנו, בכדי שנוכל להתחבר אליהם בזולת – ובלי שניתן להם להשתלט עלינו. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.

הנסיון של מטפל עם 'סוג הקושי' של המטופל יכול להיות רלוונטי, אבל יכול גם מאד להפריע. דווקא כאשר יש למטפל היכרות קרובה ואינטימית עם עולם התוכן של המטופל, לפעמים קשה לו להתנתק מנסיונו ולהיות פתוח וקשוב למה שעובר על המטופל. האתגר, כמטפל, הוא לשכוח את מה שאתה יודע, גם אם יש נקודות דמיון מסוימות בין הסיפורים שלכם. האמת היא שלעולם לא נוכל להכיר בדיוק את מצבו של הזולת, מבלי שנפגוש בו, נדבר איתו ונחקור את חוויתו. העמדה שצריך לבוא ממנה היא צניעות ונכונות ללמוד. אז נכון. אני באמת לא יודע איך זה מרגיש. אולי לעולם לא אדע. אבל אני כן חושב ששווה להתאמץ ולנסות.