המחקר בתחום מדעי החברה, והפסיכולוגיה בתוכם, מתבצע כיום בעיקר בשיטות סטטיסטיות.

מחקר נאבק תמיד להשגת שתי מטרות: מצד אחד הרצון לדיוק, ומצד שני, הרצון להכליל. אנו מעוניינים, אידיאלית, להגיד דברים מדוייקים ככל הניתן, על עולם תוכן גדול ככל הניתן. בשפה מחקרית, קוראים לדבר תוקף פנימי מול תוקף חיצוני.

אחת הבעיות הינה ששני סוגי התוקף הללו באים אחד על חשבון השני. ככל שננסה להיות מדוייקים יותר, כך נאלץ לצמצם את עולם התוכן שבו אנו עוסקים.

כאשר אנו עוסקים בנפש האדם, עולם התוכן הוא עצום, ויתרה מזאת, מעצם טיבו אינו ניתן לחקירה ישירה ואובייקטיבית.כיצד ניתן לכמת חוויה? איך אפשר להשוות בין סבל או הנאה של אנשים שונים? כיצד נוכל להוכיח קשר סיבתי בין אלמנט טיפולי מסויים לבין תוצאה נפשית ספציפית? המשימה קשה מאד, עד בלתי אפשרית.

כאשר מתעקשים על דיוק מדעי, הטיפול הופך מכאני, מבוסס פרוטוקולים מובנים מראש, ומאבד חלק ניכר מהיצירתיות והגמישות שבו. מכיון שבטיפול דינאמי גורמים אלו הינם חיוניים, הרי שהדבר מקשה מאד על חקירתו.

על אף קשיים אלה, מסתבר שניתן לחקור יעילות של טיפול דינאמי באופן סטטיסטי, ושכשעושים זאת, מתברר שהוא עוזר. מידת התועלת דומה לזה של פסיכותרפיות אחרות, וגדולה באופן מובהק ממצב של העדר טיפול.

צבי גיל סוקר באופן יפה את המחקר על יעילותם של טיפולים דינאמיים, ואפשר לקרוא על כך במאמר הזה (מרחבים, גיליון ב', 2011)