טיפול בחשיפה

OLYMPUS DIGITAL CAMERAהיה לו זקן לבן, עבה וסמיך. הוא חבש מגבעת שחורה, והיה עטוף בחליפה ארוכה. פניו היו מחורצות קמטים, זכר לחיוך ולצחוק של פעם.

הוא הגיע אלי, כמו רבים אחרים, כי חייו קרסו ביום אחד. באירוע שנמשך דקות ספורות. אירוע שבו כמעט מת.

למרות שחייו ניצלו, הוא נשאר כואב ודואב. במובנים רבים הרגיש שבור לגמרי. ההנאה מדברים פשוטים אבדה לו. הוא פחד כל הזמן. הוא לא ישן. אפילו להתפלל כמו פעם כבר לא יכל. טראומה, נו.

 העולמות שלנו היו כל כך שונים.

אני צעיר ממנו, חילוני, נציג של עולם אחר.

הוא חרדי, בעל משפחה, איש של תפילה ועבודה.

למרות שהיה מבוגר ממני בהרבה, היתה בו תמימות של ילד, נכונות ללמוד, סקרנות ופליאה.

המדפים בביתו היו גדושים ספרי קודש. המדפים שלי – מלאים ספרי פסיכולוגיה.

אני מבלה באינטרנט חלק גדול מזמני. הוא – בקושי יודע מה זה. בטלפון שלו אין אפילו מסרונים.

אבל הצלחנו לדבר.

 

לאט לאט הצליח לספר את שעובר עליו. לתאר את הטראומה על כל צדדיה, ואת איך שהשפיעה עליו.

נגענו גם בדברים נוספים: בילדותו, בהוריו, ובמפגש עם הזיקנה שקפצה עליו פתאום.

מצאתי את עצמי כסוג של רב, נציג של דת הפסיכואנליזה.

חיפשתי איתו את הלא מודע, את אותו דבר שאי אפשר להוכיח את קיומו, אבל שברור לי שהוא שם.

אבל גם אם נגיד שאני דתי, הרי שאינני קיצוני. לפעמים אני מרגיש שצריך להגמיש את עצמי ולנסות משהו אחר, כי זה יותר נכון כרגע. במקרה שלו, היה נדמה לי שעקרונות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ושיטות של קשיבות יכולות לעזור.

 

היינו עושים מדיטציות יחד.

הוא כל כך אהב את זה. תמיד כשנכנס, היה מבקש שנתחיל כך את הפגישה. זה איפשר לו לקבל כמה דקות של שקט מהרעש שבו נמצא כל הזמן. כשהיה פותח את עיניו לאחר התרגיל, היה בהן אור.

מצאתי את עצמי גם יוצא איתו לרחוב. לסימטאות ההומות שבמרכז ירושלים.

היו אלה מקומות מהם נמנע ללכת, וכשהיה חייב לעשות זאת – זה היה בחרדה נוראית, בלב דופק. הוא היה בורח מההמון ונצמד לקירות, משותק, מפחד שיפגע.

 

טיילנו יחד לא מעט.

 היינו הולכים ומדברים.

לפעמים הייתי מסביר לו על מנגנונים של חרדה.

לפעמים הוא היה מספר לי על מה שלמד בכולל.

תוך כדי זה, כל הזמן בדקתי – כמה אתה מפחד עכשיו? איך אתה מרגיש? מה הבהיל אותך פתאום?

בהדרגה, עודדתי אותו ללכת למקומות הכי עמוסים, כדי שירגיש את הפחד, יתמודד איתו וילמד שהוא מסוגל לכך. טיפול בחשיפה.

אבל החשיפה התרחשה גם במובן רחב יותר.

כשטיילנו בגן העצמאות, הוא אמר לי בפליאה שמאד יפה כאן. הוא סיפר שתמיד הזהירו אותו לא להגיע לאיזור, כי יש כאן סוטים והומואים.

זה הוביל אותי לדבר איתו על נטייה מינית. הסברתי שזו לא ממש בחירה. סיפרתי עד כמה קשה לאנשים עם נטיה שונה, שמנודים ומוקעים מהחברה על לא עוול בכפם. אני חושב שזו הפעם הראשונה בה הוא נחשף לפרספקטיבה כזו. והוא הקשיב.

 

בהדרגה, התחלתי למצוא בו יותר חמלה. יותר הבנה וקבלה של מה שהוא יכול לשנות ומה שלא – בעצמו וגם באחרים.

מצבו השתפר, פיזית ונפשית – אבל הוא לא נרפא לגמרי. הכאבים בגופו לא פסקו. היו מקומות שעדיין לא הצליח להביא עצמו ללכת אליהם. אבל כל זה היה נסבל הרבה יותר. וחייו החלו לקבל משמעות ושגרה חדשה.

וגם אני נחשפתי.

לשיטות טיפול שלא הייתי מורגל בהן.

לתרבות חסידית, כל כך שונה משלי.

 

אני זוכר שבדיוק עברתי לקליניקה חדשה. התקנתי דלת, אבל לא טרחתי להוסיף מזוזה.

כעבור מספר פגישות, הוא אמר שרוצה לדבר על משהו.

הוא הסביר לי שבקרוב יעבור חודש מכניסתי למקום, ושהלכתית, בפרק הזמן הזה חייבים להתקין מזוזה. בלעדיה יהיה לו בלתי אפשרי להגיע אלי.

אז דיברנו על כך. חלק ממני התרעם על הבקשה, וחלק אחר הבין אותה. לבסוף, הפשרה היתה שהוא יביא מזוזה, ושנתלה אותה ביחד. וכך היה.

כשהתקנתי איתו את המזוזה, וחזרתי אחריו על התפילה – התרגשתי מאד. זה היה רגע יפה.

 

ואני חושב –

שכולנו צריכים טיפול בחשיפה.

לשונה, לאחר, לצורות חשיבה שאיננו מכירים. לתרבויות אחרות.

ושככל שנעשה את זה – העולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.

מקום עם יותר חמלה, ועם פחות פחד.

סגור לתגובות.