כאחד האדם

Gustave Doré: The Styx

Gustave Doré: The Styx

הוא היה חייל משוחרר. קצין מצטיין שהחל לבנות את חייו.
הוא גילה שלפעמים, גם כשאתה יוצא מהצבא, הצבא לא יוצא ממך.
אפשר לקרוא לזה "פוסט טראומה", אני מניח. אבל מילים לא מכסות את זה לגמרי.

 

הוא היה מוצף בעצב, אשמה, ותחושת חוסר תוחלת.
החוויות שעבר טלטלו אותו כל כך עד שכמעט נתלש מהמציאות.
בלילות היה צורח ובועט. לפעמים היה נשאר ער, כדי שהחלומות לא יבואו.
כל הזמן עסק בשאלות קיומיות – מדוע אנחנו כאן? מה הטעם בהכל? איך אפשר לשאת את הסבל וחוסר הצדק?
תקופה ארוכה הרגיש שהמפקד והחברים שנהרגו בקרב פוקדים אותו, הולכים סביבו, מדברים איתו.
הפחד הכי גדול שלו היה שהשגעון שלו יתפשט עוד. שבני משפחתו ידבקו בו. שאנשים יסבלו כמוהו.

 

אז הוא לא דיבר כמעט. מילותיו היו מעטות ומדודות. הוא דיבר בחידות, בעוד עיניו הכחולות נצצו בכאב.

איתי, לעומת זאת, הוא כן דיבר.

הפגישות הרגישו כמתרחשות בבועה נטולת זמן בה רק שנינו נמצאים, מביטים בעולם המוזר. משהו בו סחף אותי מהר ובעצמתיות. הוא הרגיש כזר בעולם – כאילו כולם חיים במציאות אחרת, עיוורים לאמיתות הקשות של החיים. הם דורסים זה את זה ונלחמים. בשביל מה?

באחת הפגישות הראשונות סיפר לי כיצד הוא מדמה עצמו כצועד על נהר הסטיכס, הזורם לכיוון השאול. נהר המוות. הוא דמיין זאת הרבה, וזה היה כמעט מציאותי. היו רגעים בהם לא היה בטוח האם זה רק חלום בהקיץ.

כשעמד על הנהר, נהג להביט תחתיו, ואז היה רואה גופות של אנשים גוועים.

המתים הושיטו את כפות ידיהם לפני המים בתחינה. וקראו לו להצטרף אליהם.

על גדת הנהר היו האנשים ה'נורמאליים'. חלקם התעלמו ממנו. חלק נחרדו.

מעטים הושיטו את ידם כדי למשוך אותו לחוף.

כשסיפר לי זאת, עלה בי דימוי. ראיתי אותו כישוע הנוצרי, ההולך עם צלב על גבו. הוא סבל כל כך בשביל כולם. כל כך רזה, וכל כך חזק.

האם התמונה היא פרי דמיוני? מאיפה היא באה? עניתי לעצמי במהירות שזה גם שלי וגם שלו. דמותו, דבריו, שפת גופו – כולם התחברו למשהו בתוכי והפעילו בי תהליכים לא מודעים.

דמותו של ישו, הנהר, המוות, הבדידות, הזוועה והכאב – כולם התחברו לפתאום למילים של שיר: Suzanne של לאונרד כהן.  אחרי היסוס קל דיקלמתי את הבית השני, מבין את המילים בפעם הראשונה, ומרגיש כאילו נכתבו עבור אותו רגע:

And Jesus was a sailor when he walked upon the water
And he spent a long time watching from his lonely wooden tower
And when he knew for certain only drowning men could see him
He said 'All men will be sailors then until the sea shall free them'
But he himself was broken, long before the sky would open
Forsaken, almost human, He sank beneath your wisdom like a stone.

לא הייתי בטוח כיצד זה יתקבל.

הוא לא ענה. רק המתין, כמתבונן בתמונה שציירתי לו.

-"אני לא יודע מה אני רוצה", אמר לבסוף. "שהאנשים בגדה ימשכו אותי לחוף? אני לא בטוח. אני חושב שאני צריך להיות בתוך הנהר הזה".

המתנתי קצת.

השיר המשיך להתנגן בראשי.

And you want to travel with him
And you want to travel blind
And you think maybe you'll trust him
For he's touched your perfect body
With his mind

 

-"אני חושב שמה שאתה רוצה, זה מישהו שיהיה איתך על הנהר. לא להיות שם לבד", עניתי.

הוא הניד בראשו בבהלה: "לא. אני לא יכול לבקש דבר כזה מאף אחד."

המוסיקה עוד הדהדה בראשי. הייתי נפעם מהאופן שבו הלא מודע שלו פגש בשלי, ומעצמת החיבור.

מצאתי שיחד עם הכאב, הפחד, ושאר הרגשות הקשים, יש בי גם שמחה, התפעלות, ופליאה.

-"אני יודע שזה מפחיד. אבל אנחנו כבר שם. אנחנו בנהר. כבר עליתי עליו", אמרתי. "לא ידעתי שעשיתי את זה, אבל זה מה שקרה".

 

לא הרבה נאמר בפגישה לאחר מכן.

לפעמים מילים רק מפריעות.

*

חודשיים לאחר מכן, בדרכי לקליניקה, מצאתי עצמי שר. הייתי במצב רוח ממש טוב, ולא ידעתי למה.

השיר שזימרתי היה "את תלכי בשדה". הלחן כל כך יפה. המילים כל כך מדוייקות. אבל בעצם – חשבתי לעצמי – זה אינו שיר שמח. ממש לא. אז למה אני שר אותו בכזאת חדווה? זה מוזר, לא? אבל המשכתי לשיר. ככה זה: כשמנגינה באה, נותנים לה להתקיים.

כשעליתי במדרגות לקליניקה נזכרתי עם מי אני עומד להפגש, ונבהלתי לרגע. מה אם הוא עומד שם ושומע אותי? השמחה שלי היתה כל כך מנוגדת לקדרות שלו. היה בי מאבק פנימי. לא רציתי להפסיק לשיר, אבל הנמכתי את הקול בהדרגה. בסוף, השירה התרחשה רק בראשי.

הגעתי לדלת.

הוא עדיין לא היה שם.

כשהגיע, נזכרתי בפגישה הקודמת. הוא התלבט אז האם ללכת ביום הזכרון לקבר של המפקד שלו.

פעמים רבות בעבר חשב על כך, אבל מעולם לא הצליח להביא עצמו לעשות זאת.

הרעיון של יום הזכרון נראה לו כמשהו מאד מוזר. איך אנשים יכולים לזכור רק פעם בשנה? ואז לשכוח? משהו בזה פשוט לא צודק כלפי המתים. מישהו חייב להמשיך לזכור, וכנראה שזה הוא. על כל אלה דיברנו בפגישה הקודמת. הבנתי והרגשתי היטב את ההתלבטות שלו, אבל באמת לא ידעתי מה כדאי שיעשה.

"רגע!" חשבתי לעצמי. "בעצם – יום הזכרון היה לפני ימים ספורים!".

התפלאתי שלא הייתי מודע לכך עד אותו רגע.

ביני לביני תהיתי האם הלך לקבר או לא. לרגע, קיוותי שכן.

מיד אחר כך ניסיתי להרחיק ממני מחשבות אלה. אמרתי לעצמי את המשפט הידוע לפיו "מטפל צריך לבוא לפגישה ללא זכרון וללא תשוקה". נזפתי בעצמי שעלי להיות נקי, ופתוח לכל מה שיביא. אבל כיצד אפשר להכריח את עצמך לא להרגיש דברים? וחוץ מזה – זה כבר התרחש! הרגשתי שאסור לזכור ואסור לשכוח. אולי כשם שהוא חש כלפי המלחמה.

במהלך הפגישה, התשובה הגיעה מהר למדי.

הוא סיפר שהלך לקבר ביום הזכרון.
זו היתה חוויה מטלטלת. קשה. מבלבלת. היו שם המון אנשים.
הוא נפגש עם האלמנה, ואמר לה שהוא מצטער.
הוא סיפר לה פרטים על אותו קרב אחרון, שאותם לא ידעה.
לבסוף היא חיבקה אותו, ואמרה לו שאינה מאשימה אותו.

 

"אני לא יודע איך להסביר את זה" הוא אמר. "אני מרגיש כאילו השארתי חלק מהנשמה שלי שם, בקבר. ואחרי זה – אתה יודע? היו כמה ימים שהרגשתי נורמאלי. לא חשבתי עליו, לא דמיינתי שאני על הנהר. הייתי… כמו כולם".

"כאחד האדם" אמרתי.

"כן."

הזכרתי לו שמזה פחד בפעם הקודמת. שאלתי איך זה מרגיש לו.

הוא היה מבולבל. חלק ממנו רצה לשכוח, וחלק ממנו רצה לזכור. אבל – האם זה בכלל אפשרי? ואיך אפשר לחיות ולזכור בו זמנית?

הבנתי שהשאלה – או אולי התשובה – ליוותה אותי עוד קודם לכן. כששרתי בדרך לטיפול.

ואז – לא נותר לי אלא לדקלם:

 

האמנם
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

 

ומחשוף
ומחשוף כף רגלך ילפף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

 

ומטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על שפתייך, חזך, צווארך וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

 

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים
כאחד האדם.

 

*  מי שמעוניין בהסבר מעמיק יותר על תופעת ה Reverie המוזיקלי וקישור תאורטי לנושא – מוזמן לקרוא את המאמר הבא.

סגור לתגובות.