בתוך הצינורות

היום בפינת ניתוח השירה של הבלוג (כן! החל מהיום יש פינה כזאת!) רציתי לדבר קצת על השיר 'בתוך הצינורות' של גבריאל בלחסן ואביב גדג' מלהקת "אלג'יר". זהו שיר שתמיד נוגע בי חזק מאד, וכמו כמה שירים אחרים של גבריאל, מספר על המציאות של חיים עם מחלת נפש. החיים בתוך הצינורות.

אקדים ואומר שזוהי פרשנות אישית שלי, במקומות שבהם הנסיון שלי כמטפל נפגש עם התיאורים של גבריאל. חשוב לי לומר שיש עוד דרכים לראות הן את השיר והן את חווית האישפוז.

השיר מתחיל במילים:

אני מעשן רק כשאני צריך,

אף פעם לא יותר ממה שאני צריך

אם היה לי כח הייתי קם וצועק

בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר

 כשאתה נמצא בבית חולים פסיכיאטרי, אחד הדברים הכי בולטים הוא שיש המון מטופלים שלא עושים כמעט כלום חוץ מלשבת ולעשן. העישון הוא הכרח. הסיגריה מסמנת את הזמן, היא נותנת מעט הנאה, ולחלק מהאנשים זהו הדבר היחיד שיש איזושהיא מוטיבציה לעשותו. המחלה – תהא זו סכיזופרניה, מאניה-דיפרסיה, או דכאון – לוקחת מהאדם את הרצון לחיות, ואת הכח לזוז. העישון נשאר הדבר היחיד שאתה צריך לעשות בשביל עצמך.

 מיליון כדורים נותנים לי הרופאים, שלא אצעק שלא אצחק, שלא אתעורר יותר

זה משחק, משחק מתוכנן היטב, שלא כמו בחלומות

אתה צריך לנוע, לנוע ומהר. מאש הצלפים מאש המחשבות מאש החרבות.

אני בתוך הצינורות.

 כשאתה מאושפז, אתה מקבל כדורים. לעתים, אחרי התפרצויות קשות, הטיפול ניתן בכפייה. עבור מטופלים רבים, התרופות הפסיכיאטריות נתפסות כמשהו רע, כמשהו שמכבה את החיות שבהם. הם מאשימים את התרופה באותו סבל, אותה תחושה שאתה כבוי. במידה מסויימת יש בכך צדק. במידה אחרת לא. תחושת הריקנות יכולה לבוא גם מהמחלה עצמה, והאדם מחפש דבר מה להאשים בכך. למעשה, התרופות מנסות להרגיע דבר מה: איזו אש פנימית מטרידה ומסוכנת. גבריאל מביא כאן את הפראנויה – התחושה שהכל נגדך: הרופאים, בית החולים, אבל בעצם – גם אתה עצמך. המחשבות שבראשך מאיימות עליך. כאילו יש במוחך מלחמה, שאיש לא יודע עליה. מלחמה שאי אפשר לצאת ממנה, שאתה לכוד בתוכה כמו בתוך צינור.

            עכשיו ארבע בבוקר

            מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה

            מסתכל על התקרה עקומה

            הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות בלי הפסקות

            כאן ועכשיו בתוך ההריסות

            אני בתוך הצינורות

הצינורות, בעיני, הם גם "צינורות המערכת". מערכת שמקטינה את האנושיות שבאדם, שתופסת אותו כ'מטופל' או 'חולה'. האנשים שבתוכה חשים חסרי כח, נדחפים ממקום למקום, ממסגרת למסגרת, מתרופה לתרופה. ב"הריסות", אני חושב שהכוונה כפולה – גם לתנאים הפיזיים שבחלק ממחלקות האשפוז, וגם בעיי החורבות שנשארות בחיי האדם אחרי התפרקות פסיכוטית. ההריסות הם גם של נשמתו של המחבר ושל התקווה לחיות. אל מול כל אלה עולה פנטזיה – לדמות אהובה, שתרחיק מכל הזוועות הללו.

 עכשיו מתחילה מוסיקה של מחלה

מוסיקה של גיהנום זה לא אושר, זה סתם דכאון

אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי

יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הלכלוך

והלילה אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש

החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי

עכשיו אני מושלם

עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן

אפילו לא פרט קטן

 אל מול המציאות הזאת, יש פיתוי לשקוע בדמיונות, בהזיות, בעולם מסעיר וטוב הרבה יותר מכל מה שהסביבה האמיתית יכולה לתת לאדם. המחבר רוצה להתנתק מהסביבה, ושלא יפריעו לו. המחלה הופכת להיות פתאום לתרופה: לדבר שמפסיק את הסבל. כשאתה חולה, הגבולות נהיים מטושטשים – והדבר שגורם לאותה מלחמה בלתי פוסקת בראש גם יכול להביא לנחמה ומזור. יחד עם זה, בו זמנית, המחבר מבין שזהו גהנום. זה לא אושר, אלא דכאון. האושר הזה מזויף. זוהי הכרה מייאשת ומטרידה, ולכן יש רצון לחלום חזק ככל האפשר, לא לדעת זאת. למחוק את עצמך ולהתמקד באות פנטזיה טובה, באותו גשם שינקה אותך, שיתחיל דף חדש.

 ויש את כל הזמן שאפשר שנשאר

חודש חדשיים אולי שנה אולי יותר

הכדור בתוך הדם אין כבר מחשבות, אין כבר קולות

יש רק אהבה בין ההריסות

אני בתוך הצינורות כבר כמה ימים כמה שבועות כמה שנים טובות.          

השיר מדבר על חוויה רגעית של לילה בבית חולים, אבל גם מתאר מחלה כרונית שנמשכת שנים ארוכות. לאדם המצוי בפנים, בתוך הצינורות, כבר אין מושג כמה זמן עבר. יום רודף יום, והם כולם דומים זה לזה. ההווה הוא כל מה שנשאר – והוא כולל בעיקר את אותה חוויה שתוארה כאן, של חיים הרוסים, של פנטזיית אושר, של ניתוק ושל תרופות. ככה זה כשאתה בתוך הצינורות. תחושת הזמן נעלמת. זה נכון להתקף בודד, וזה נכון לחיים שלמים של מחלה כרונית.

            אולי אני איבדתי כל תחושה

            חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה

            אז שותה את הגשם המתוק

            מסומם מהים, או שיכור מהרוח

 כיצד חיים בתוך אותה תחושת בלבול? במצב בו האדם אינו יודע כבר איפה הוא, והאם הוא מאושר או מרוסק? כאן מגיעות שתי השורות האחרונות – שבעיני הם המורכבות ביותר בכל השיר. הפירוש האישי שלי הוא שהמחבר עושה את הדבר היחיד שיכול לעשות – לחיות כפי שהוא, ולנסות להפיק מכך את המיטב. עוצמות החוויה שלו מחייבות אותו להיות מסומם ושיכור, אבל הפעם לא ממחשבותיו, אלא מסביבתו. יש כאן פניה למתנות הפשוטות שהעולם מרעיף עליך בעצם היותך בן אנוש. דווקא בגלל המחלה, למחבר יש יכולת יצרית ויצירתית. יש לו כח לראות יופי וליצור אותו. להעביר את מחשבותיו ורגשותיו, ולשתף אותנו בהם.

וכאן גם נכנס סולו הגיטרה היפיפה, שמעביר את כל מה שמילים לעולם לא יוכלו לומר.

 

גבריאל בלחסן, 1976-2013.

יהי זכרו ברוך.

 

*הערה נוספת:

מבחינה מוסיקלית, השיר מושפע מ Comfortbly Numb של פינק פלויד. הוא בנוי באותו סולם, על אקורדים, מקצב ואווירה דומים .

גם שיר זה עסוק במוטיבים של שגעון, הזיות ותרופות. גם שם ישנה מערכת שלא רואה אותך כאדם. השירים מתכתבים זה עם זה. אך לכך אולי נקדיש פוסט נפרד.

סגור לתגובות.