קושי ממוקד

לעתים ישנה פניה לטיפול מתוך רצון לטיפול בקושי ממוקד:

יש מספר סוגים לפניות כאלה:

  • הפחתת סימפטום ספציפי– במקרים אלה המטרה הינה השגה של מטרה מתוחמת בתחום חיים מסוים.

"אני מפחדת מכלבים, ולא יכולה ללכת למקומות שיש בהם כלב"

"יש לי בולמוסי אכילה בלתי נשלטים"

"אני רוצה להפסיק לעשן"

"אני לא מצליח לתפקד מינית"

"לפעמים אני מתפרצת בכעס נוראי על הבן שלי ומכה אותו"

לחלק מהתחומים שתוארו כאן (ולרבים אחרים) ישנן שיטות שנבדקו ושעוזרות במירב המקרים. לכן, במקרים אלה, עדיף לרוב לבחור במומחים לנושא הספציפי. על מטפל טוב לדעת את מגבלותיו, ואת המקומות שבהם הכשרתו אינה מאפשרת לו לעזור לאדם. מטפל יכול וצריך לפעמים להפנות את המטופל למגוון גורמים: רופא משפחה, שירותי רווחה, מרכזי גמילה, טיפול אלטרנטיבי ועוד.

מצד שני, לעתים קרובות מתברר שהסימפטום איננו כה ממוקד כפי שחשבנו בתחילה, ושהוא מבטא מערך גדול יותר של קשיים נפשיים. במקרים אלה טיפולים ממוקדים לא יהיו אפקטיביים; במקום זאת יש מקום לטיפול נפשי ממושך יותר, אשר יתייחס לקושי המקורי כאל 'קצה קרחון' שמאפשר להגיע ולבצע שינוי במקומות עמוקים באישיות. במקרים אלה לעתים יש מקום להתמקד תחילה בקושי הספציפי ובהמשך להרחיב את הטיפול לנושאים נוספים.

על מנת להחליט איזה טיפול יהיה מומלץ ביותר, יש לערוך תהליך הערכה (אינטייק) מסודר, ולאחריו להחליט על סוג הטיפול המתאים.

  • השגת עזרה לאדם אחר:

יש הפונים למטפל במטרה להשיג עזרה למישהו אחר – לרוב חבר או קרוב משפחה. פניות אלה מתאפיינות בתחושת דחיפות רבה, ולעתים גם פחד גדול לגורלו של אותו אדם.

"אני פונה בשביל הבן שלי. הוא נמצא במצב ממש רע. בן 30, כל היום יושב בבית ולא עושה כלום. הוא עושה לי טרור בבית…. אני לא יודעת מה לעשות איתו. נראה לי שהוא אולי לוקח סמים. אני לא יודעת, הוא לא משתף אותי בכלום".

הקושי המרכזי במצבים אלה הינו שאף פעם אי אפשר להכריח אדם להכנס לתהליך של שינוי פנימי בניגוד לרצונו. ללא מידה מסויימת של שיתוף פעולה ונכונות לשינוי מצד האדם, לא ניתן לעזור רבות. יתרה מזאת, אנו ננהג בפטרוניות ובחודרניות אם ננסה לדרוש ממישהו ללכת לטיפול – והללו מעצם הגדרתם אינם טיפוליים. כפי שתואר, הבחירה בטיפול אינה פשוטה והיא כרוכה בהתלבטות וחששות רבים.

במקרים קיצוניים, כאשר יש חשש לפגיעה מיידית בחיי אדם, או לפגיעה בחסר ישע, ניתן לכפות התערבות של גורמים חיצוניים. עם זאת, אלו מצבים נדירים למדי וגם בהם יכולת הפעולה מוגבלת (קרא עוד כאן). ברוב המקרים, גם אם ליבנו נקרע אל מול סבלו של אדם אחר, איננו יכולים להשיג לו עזרה ללא רשותו.

אז מה כן ניתן לעשות?

מה שאפשר וצריך לעשות הוא להיות שם בשביל אותו אדם קרוב. יש לנקוט בעמדה מורכבת: מצד אחד להראות לאדם שאנו רואים שקשה לו, ושאנו מעוניינים לסייע לו, ומצד שני להבין שאיננו יכולים לקחת אחריות על חייו במקומו. יש להציע אוזן קשבת ולשמוע את האדם מתוך קבלה וחוסר שיפוטיות. לפעמים לאחר שיחווה את הנחמה שבשיתוף הדברים שעל ליבו, יסכים האדם ליצור קשר עם גורם טיפולי. במקרים אחרות האדם יסרב לכך. הדבר יכול להיות מתסכל מאד, ובכל זאת, עלינו להכיר בכך שאיננו יכולים להציל את הזולת. כוחותנו מוגבלים – גם פיזית, וגם נפשית.

כאשר אנו חשים שכוחותנו שלנו לא עומדים לנו אל מול המצב של אותו אדם קרוב, או שאנו חשים אובדי עצות באותו קשר, שבו הצד השני לא יכול או מוכן להשתנות – הרי שיתכן ונרצה לפנות לטיפול עבור עצמנו, וזאת בכדי ללמוד להתמודד עם מצב זה, אשר גורם לנו לסבל בלתי פוסק.

פניה לטיפול במצבים אלה יכולה להועיל מאד. ראשית, הדבר יסייע לנו להחזיק באותה עמדה שתוארה כאן – שמצד אחד הינה אכפתית ועוזרת, ומצד שני מכירה במגבלותנו ושומרת על עצמנו. שנית, לעתים מתברר בטיפול שיש לנו חלק בהנצחת המצב ה'תקוע' של אותו אדם קרוב, ויתכן שנוכל לשנות זאת. שלישית, לעתים אותו אדם יראה את ההשפעה החיובית של טיפול על מישהו שהוא סומך עליו, והדבר ישנה את אמונתו באפשרות לקבלת עזרה, ואת נכונותו לכך.

*  כל הציטוטים בדויים כמובן, ומובאים לצורך המחשה בלבד.