השיחה הטיפולית

איך נראה הטיפול?

התשובה משתנה מאד בין אנשים שונים, ובתקופות שונות של הטיפול. הסיבה לכך היא שכל אחד זקוק למשהו אחר. כל אחד מתמודד עם דברים אחרים.

חלק משמעותי מהטיפול הוא להבין – מה המטופל צריך? מה עובר עליו? מה קשה לו?

לפעמים המטופל ירצה שיקשיבו לו בשקט. לפעמים ירצה עצה. לפעמים ירצה לצחוק. לפעמים ירצה לעשות סדר במחשבותיו. לפעמים ירצה לשתוק.

השיחה הטיפולית תהיה לעתים איטית ולעתים סוערת. לפעמים המטפל יקשיב, ולעתים יסביר. ביחד, יביטו השניים על החומרים שיבחר המטופל להביא לחדר, ויבינו אט אט את הצפון בתוך נפשו. מתוך ההבנה, תגיע צמיחה אישית חופש פעולה גדול יותר למטופל.

בשיחה הטיפולית אפשר לדבר על הכל. אפשר לשחק ברעיונות, ואפשר להתנסות ברגשות שאיננו רגילים אליהם. מצד שני, אין לחץ. המטופל יקבע על מה לדבר, מתי, ובאיזה קצב.

בטיפול כל הזמן נכנס ונצא מתוך החוויה. רגע אחד נרגיש דבר מה, ולאחריו נתבונן על אותו רגש. רגע אחד נחווה את דרמת החיים של המטופל, ולאחריו נצפה בה מהצד. היכולת הזו, של מעבר גמיש בין ההוויה להתבוננות, מסייעת להתמודדות עם קשיים שונים, וגם נותנת תחושה של פליאה וכח. ככל שעובר הזמן, המטופל הופך מיומן בכך יותר – הן בטיפול והן מחוצה לו.

המטפל הינו חלק מלא בשיחה. הוא איננו רק דמות שותקת ומהנהנת. יחד עם זאת, הוא ישתדל שלא לתפוס את המקום למטופל. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין שיחה טיפולית לשיחה חברית. המטרה היא שלמטופל יהיה מירב המרחב להביא את עצמו, בלי חשש שמא המטפל ייטול מרחב זה לעצמו.

רבים מהמטופלים חשים מוחזקים בטיפול. הם חשים שמכירים אותם, שמבינים אותם. בסוף פגישה, לרוב ישנה איזו תחושת רווחה. יחד עם זה, לעתים יש גם רגעים קשים. לפעמים נוגעים בדברים כואבים. לפעמים בוכים. הרבה פעמים יש חשש במטופל – פחד מהלא ידוע, וממה שעלול לעלות בחדר או לקרות בתוכו. ככל שעובר הזמן, אנו לומדים להכיר את הפחד הזה, ולתת לו מקום..

לפעמים, ברגעים קטנים של חסד, מרגישים את הכל ביחד – את הקרבה, את הכאב, את ההבנה, את הפחד, ואת התקווה. אלו הם הרגעים הקסומים שבטיפול. אלו הם רגעי השינוי. קשה להגדיר אותם, ולא ניתן לאלץ אותם להגיע. אך כשהם מתרחשים, הם משאירים בנפשנו חותם לעד.

"לו ידעתי מהיכן מגיעים השירים הטובים, הייתי הולך לשם לעתים יותר קרובות." (לאונרד כהן, 1992)