כותב למגירה

הרגעים האלה, שאתה יוצא מפגישה.

והיה טוב. היה משמעותי. חזק.

אבל…

פיו.

צריך לנשום.

 

המטופל משאיר אצלי

את כל מה שהוא סוחב

היום

השבוע

אולי כל חייו

 

איפה אני מניח את זה?

לא רוצים שהדברים ילכו לאיבוד.

לא יכול לשתף אותם.

גם לא יכול להשאר איתם. לא בעצמה הזו.

 

צריך לעבד.

לעשות מזה משהו.

להתמלא, לנשום, לחשוב. להכיל.

להיות עצוב.

להיות שמח.

לבכות.

לצחוק.

 

ואחרי שזה קורה,

אני יכול לשים את זה באיזו פינה בלב.

הפינה שלו. המגירה שלו.

 

זה באמת כמו המגירה שבגן הילדים.

הילד מצייר ומניח את הציור בפנים.

לפעמים יצירה יפה

לפעמים סתם קשקוש

והולך הביתה.

 

יום אחד אולי נפתח את המגרה ונביט בהם שוב.

אולי נשמח להיזכר

אולי נתעצב

ואולי לא.

 

 

מה שחשוב זה שהילד יודע שהציורים עוד שם, שמורים בבטחה.

והוא?

הוא יכול כעת ללכת ולשחק במשהו אחר.

סגור לתגובות.