על גזל הדעת

Gas-Light-FEדמיינו לכם את הסיטואציה הבאה:

אתם בחנות. אחרי שהסתובבתם קצת, ביקשתם מהמוכר מוצר כלשהוא. נגיד – תיק. ואחרי שבחרתם והסכמתם ושילמתם – אתם מוכנים לקחת את התיק וללכת הביתה.

אבל אז – המוכר פונה אליכם ואומר לכם:

"אוקי, עכשיו תשלמו בבקשה."

אתם עונים בתמיהה – "אבל שילמנו כבר". המוכר מביט בכם כאילו אתם משוגעים. "אין לי זמן אליכם. או שתתנו כסף, או שתעזבו. "אבל שילמנו! תן לנו את התיק!" אתם אומרים בלחץ גובר והולך. זה לא עוזר. הוא מתעקש. מתחיל לצעוק. אומר שוב שלא שילמתם, ומאיים שתתפנו מיד מהחנות – או שיקרא למשטרה.

המוכר הוא איש כוחני ונחרץ. אפשר לראות שהוא בטוח לחלוטין בצדקתו, שלא שילמתם. לרגע אתם מתבלבלים. רגע… שילמנו? בודקים בארנק. כן! היה לי כאן שטר! ובכל זאת, הספק מתחיל לחלחל.

זה מילה שלכם מול מילה שלו.

לבסוף הוא לא נותן לכם את התיק, וקורא לשוטר שעובר ברחוב. השוטר שומע את הסיפור ומבקש מכם להתפנות, כי אין לכם הוכחה ששילמתם. אתם מוצאים עצמכם מחוץ לחנות. העוברים והשבים ממשיכים בשגרת יומם. חלקם נכנס לחנות, מברך את המוכר האהוב וממשיך לקנות כרגיל. הוא מספר להם את הסיפור, והם מביטים בכם ומצקצקים – כמה זה נורא, איך אנשים מנסים לרמות מוכר הגון.

מה קרה פה? אולי באמת אני זה שטעיתי? ואולי… אולי בעל החנות עשה יד אחת עם השוטר? שניהם נגדי?

*

את המונח 'גזלייטינג' לא הכרתי עד לאחרונה. ואם אני לא הכרתי אותו, אז סיכוי גדול שגם חלק מהקוראים שלי לא שמעו עליו.

גזלייטניג הינו סוג של התעללות פסיכולוגית, שכרוכה בערעור תפיסת המציאות של הקרבן. הוא יכול להתלוות לסוגים נוספים של פגיעות – נפשיות, פיזיות, מיניות, כלכליות ועוד. הדוגמא שהבאתי כוללת סיפור של גניבה. אבל זה לא מה שהופך אותה לגזלייטינג. ההכחשה של המוכר שהתרחשה כאן גניבה, האשמת הקרבן, הבאתו למצב שהוא מפקפק בשפיותו, וגיוס החברה כדי לגנות אותו – זה מה שהופך את הסיפור לגזלייטינג.

-'נו מה? שטויות! הייתי מרביץ למוכר, או שהייתי מבין שרימו אותי. דברים כאלה קורים. אז מה?'

אז זהו, שהדברים אינם פשוטים כל כך.

מקרה בודד של גזלייטינג, כפי שתואר פה, אינו נעים – אבל גם אינו נוראי כל כך.

אבל תארו לכם, שזה לא איזה מוכר בחנות. זה מישהו אהוב וחשוב מאד. מישהו חכם שאתם מעריכים את דעתו. אתם מעריצים אותו. זה אמא שלכם. או אבא. או בן הזוג. והוא פוגע בכם שוב ושוב ושוב. כמעט כל יום. בהמון דרכים קטנות. החל מהכחשה של דברים קטנים של היום יום , ועד לעוולות קשות וכבדות. דמיינו לכם, לדוגמא,  שהאדם שאתם הכי אוהבים בעולם, אומר לכם את המשפט הכי נורא שיש. משפט שמפרק אתכם לרסיסים. משפט שאתם נושאים איתכם שנים על שנים. כשאתם מתעמתים איתו על כך – הוא מביט בכם כמשוגעים. מה פתאום? לא היו דברים מעולם. ואז, כשסוף סוף הנחתם לזה, והמשכתם הלאה – הוא עושה את זה שוב.

זה גזלייטינג.

במינונים גבוהים, גזלייטינג יכול לחרפן בן אדם ממש. להפוך אותו לפרנואידי, לפגוע בתפיסת המציאות שלו, לגרום לו לפיצולים וניתוקים, להפוך אותו לתקפני ואלים – בקיצור, לשגע. וכשהקרבן מתחיל להשתגע, לצעוק בחוצות העיר ולקלל את כל מי שבסביבה – קל מאד להצביע עליו ולהגיד – הוא תמיד היה משוגע. כנראה שהמציא את כל הדברים שהוא אומר. וכך מושלם המעגל. הסביבה מגנה ומתרחקת מהקרבן, והוא נשאר לבד עם זעקותיו. מקרים קשים של התעללות פסיכולוגית כזו יכולים להגיע לכדי אשפוז פסיכיאטרי ו/או התאבדות.

*

הטריגר שלי לכתיבת הפוסט הזה הינו הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' של גליה עוז –  ספר שבו היא מגוללת את סיפור חייה כביתו של הסופר עמוס עוז, שהלך לעולמו לא מזמן. הספר מתאר מערכת יחסים מעוותת ומתעללת מצד אביה. אם תרצו דוגמאות לגזלייטינג, תוכלו למצוא שם אינספור כאלה. הספר עורר סערה ציבורית, ויצר שיח ער הן על דמותו של עמוס עוז והן לגבי השאלה – האם הדברים אכן היו כך? בני משפחה נוספים פרסמו פוסטים ארוכים שתוקפים את הספר ואת המחברת.

אני מודה שאני עצמי טרם קראתי את הספר. הסיבה שאני כותב את הפוסט עוד לפני שקראתיו היא שאני לא רוצה להכנס לשיח הזה, לשאלה של היה או לא היה, מה ואיך בדיוק וכדומה. כצופה מבחוץ, ברור לי שיהיה קשה להכריע בכך, ואני לא שולל את האפשרות ש'האמת האובקטיבית' (בהנחה שיש בכלל דבר כזה) הינה מורכבת יותר ממה שכתוב בו.

אבל קשה לי להאמין שלא היו דברים בגו.

אנשים שעוברים גזלייטינג הופכים להיות אובססיביים לתיעוד. הם ישמרו מכתבים מלפני שנים. צילומים. הקלטות. כל דבר שאפשר, רק כדי להאחז בשפיותם. כדי להסתכל בעדות ולהגיד לעצמם ולאחרים – אני לא משוגע. זה באמת קרה.

אתם מכירים את המונח הזה – הכחשת שואה?

אנחנו כאן במדינת ישראל, באנו כניצולים של רצח עם – אולי הנורא  ביותר שהתרחש אי פעם. אנשים הגיעו לארץ אחרי שכל משפחתם נרצחה, נשים ילדים וטף. מליוני אנשים. קהילות שלמות.

ויש אנשים שאומרים – זה לא קרה. לא היתה שואה.

מה הפלא שהקמנו את מוזאון יד ושם?

מה הפלא שאנחנו זועקים שוב ושוב את זעקתנו? מקיימים ימי זכרון? מקיימים מסעות לפולין? מנציחים עוד ועוד? ומה יקרה למי שינסה לחבל בסיפור השואה? שינסה להתעסק לנו בהיסטוריה? נגנה אותו. ננתק איתו את היחסים. נפעל כנגדו – ובנחישות.

כשמתבוננים מבחוץ, יתכן שהאובססיביות של ישראל לסיפור השואה נראית מוזרה. היא בודאי גם מזיקה לנו בדרכים שונות. אנחנו דואגים לשמור את הטראומה חיה, בוערת, כואבת. שלא נשכח. ויש לזה מחירים. אבל אנחנו לא מוכנים שזה ישכח. שמישהו יגיד – זה לא היה. הכאב גדול מדי.

במידה רבה זו גם המוטיבציה של אנשים כמו ניצולים של התעללות במשפחה. הגזלייטינג, והספק של הסביבה באמיתות הדברים – זה הכחשת השואה הפרטית שלהם. אז הם נאבקים על הסיפור שלהם. על שפיותם, על עברם, ומוכנים להלחם עד חורמה בתוקפן ובמי שמשתף איתו פעולה. לפעמים הם יכולים להפוך לקיצוניים ולא נעימים תוך כדי.

*

השם 'גזלייטינג' מגיע מתוך מחזה ישן אשר הופק גם כסרט בשם 'גסלייט' (1944). הסרט מספר על גבר המנסה בשיטתיות לגרום לכך שאשתו והסביבה יאמינו שהיא משוגעת. השם מגיע מתוך סיטואציה בסרט, שבה הגבר מעמעם את נורות הגז בבית מעט, אך מעמיד מולה פנים שדבר לא השתנה, וכי היא הוזה. באופן זה ובאמצעים אחרים, הוא מנסה לגרום לאשפוזה בבית משוגעים, וקבלת אפוטרופסות עליה – כאשר המטרה הסופית היא להשיג תכשיטים אשר חבויים בביתם.

למילה 'גזלייטינג' אין מקבילה רשמית בעברית. הוצעו מספר אפשרויות: הבהוב דעת, נירנור, התעללות נפשית ועוד. ככל הנראה היתה גם פניה לאקדמיה ללשון העברית למציאת מילה מתאימה, אך האקדמיה דחתה את הבקשה בטענה שאין צורך במילה כזו. וזה, לדעתי – ממש עצוב.

כפי שכתבתי למעלה , לא הכרתי את המילה 'גזלייטינג עד לאחרונה. אבל זה לא אומר שאינני מכיר את התופעה. ואני חושב שגם רבים מהקוראים מכירים אותה. אני לא צריך לקרוא את הספר של גליה עוז בשביל זה. אני יודע.

וצריך לתת לזה שם.

כי ההמנעות ממתן שם לדברים, זה קרוב מאד לאמירה שאין דבר כזה.

מדוע אנחנו זקוקים למילה 'רצח'?

הרי יש לנו 'הריגה', יש 'המתה'. אז למה צריך 'רצח'? מילה כל כך קשה!

אז זהו, שצריך.

אני יכול גם לתת את ההצעה שלי לתרגום המונח: גזל דעת. אני חושב שזה תרגום טוב: הוא גם מתחיל באותן האותיות של המילה האנגלית, וגם מתאר את התופעה: נסיון לגזול את דעתו ושפיותו של הקורבן.

*

חשיפה ארוכת טווח לגזלייטינג יוצרת נזקים קשים לקורבן. זו בעצם סוג של טראומה. במינונים ובעצמה מספיק גבוהה, הקורבן יפגין סימפטומים של פוסט טראומה מורכבת, או הפרעת אישיות גבולית. זה לא משהו שקל לחיות איתו.

ומי הם מבצעי 'גזל הדעת'? הגזלנים?

אלה בני אדם אינטליגנטים ונרקיסטסטיים. לעתים קרובות יהיו מאד מוערכים על ידי הסביבה. אני חושב שניתן לחלק אותם לשני קטגוריות – או לפחות, לסווג את המניעים שלהם לשני סוגים מרכזיים:

  1. הפסיכופתים: אלה אנשים נטולי אמפתיה, אשר רואים בזולת כלי לסיפוק צרכיהם ורצונותיהם ותו לא. המניע הוא פשוט רשעות – או אם תרצו מונח נקי יותר – תוקפנות. רצון מכוון לגרום נזק, להפיק הנאה מתוך סבל הזולת ומתוך היכולת להפעיל עליו כח ולעשות בו כברצונך.
  2. המפורקים: אלה אנשים אשר תפיסת המציאות שלהם עצמם מעורערת כל כך, עד שהם נמצאים בסכנת פירוק מתמדת. על מנת לשמור על תפיסה של קוהרנטיות פנימית, עקביות וסדר, הם מספרים לעצמם כל הזמן את המציאות, ומנסים לכפות על סביבתם את הגרסה הנוכחית של הסיפור.

ההבדל בין שתי הקטגוריות הוא במודעות של הגזלן למה שהוא עושה. בעוד שהפסיכופת עושה זאת מתוך פרוורסיה שמטרתה להפיק עונג מפגיעה בזולת, המפורק עושה זאת מתוך נואשות לשמור על שלמותו הפסיכולוגית. אנסה להסביר זאת על ידי הדוגמא הבאה: בספר 'האיש שחשב שאשתו היא כובע'  מאת אוליבר סאקס, מתואר אדם שסבל מפגיעה נוירולוגית קשה – סוג של אמנזיה – אשר גרמה לו לשכוח את עברו. כתוצאה מכך, אותו אדם היה ממציא ללא הרף סיפורים שלא היו ולא נבראו על מי הוא, עם מי הוא מדבר, היכן הם נמצאים וכו'. הסיפורים היו רבים ושונים, והתחלפו מרגע לרגע. מבחינתו – הוא היה בטוח בסיפורים לחלוטין, אבל כאשר היו מעמתים אות עם הטעות – לדוגמא – מראים לו את עצמו במראה, ומגלים לו שהוא לא בן 20 כפי שאמר הרגע, אלא בן 70 – הוא היה לפתע מתבלבל ומתערער באופן מכמיר לב. כעבור דקות מספר היה ממציא סיפור חדש על עצמו, ושוכח לחלוטין את האירוע.

באופן דומה לדוגמה הזו – יש מקרים בהם לאנשים חשוב יותר לשמור על תחושת עקביות, אישוש עצמי וכדומה – מאשר לשמור על שלומם של אחרים. זו לא חייבת להיות פגיעה נוירולוגית, כמו במקרה שתארתי פה. כל מיני דברים יכולים לגרום לזה, כולל חשיפה ארוכה של האדם לגזלייטינג בעצמו. נוצר מצב שיש מידע שהינו מאיים מדי על האדם, ופשוט אסור לו שיכנס פנימה, כי האישיות תקרוס. ולשם כך, צריך להשתמש בהכחשה ובגזל דעת. מבחינת הגזלנים הללו – הם לא משקרים; הם רק מסדרים את המציאות באופן שנח להם באותו רגע. המהירות והיעילות בהן הסיפורים החליפיים עולים מפחידה ממש. הם גם משכנעים – וזאת משום שהשקרן הטוב ביותר הוא זה שמאמין בכל ליבו לשקריו. יחד עם זה, המבנה שגזלן הדעת בונה תמיד נמצא תחת איום מסויים, תמיד מישהו עלול לפרק אותו, להציב מראה ולחשוף את האמת. דבר זה יוצר תחושת ערעור פנימית, שגורמת לסוג של אובססיה – להמשיך ולקבע את הסיפור, לדרוש ולקבל את אישור הסביבה. זו הסיבה שגזל הדעת חייב להתמשך לאורך זמן, אסור לו להפסיק לעולם, שמא המבנה הפנימי יתמוטט.

*

בספר הילדים הנפלא 'בובה תותי', של דוד גרוסמן, מסופר על ילדה קטנה בשם ענת, שהולכת עם בובתה לגן. בשעת הצהרים, כאשר הילדים לוקחים את בובותיהם מהמגירות, ילדה אחרת ששמה עמליה, מוצאת את הבובה ולוקחת אותה. גיבורת הסיפור מנסה להסביר שהבובה שייכת בעצם לה. אבל הגננת שואלת – אולי התבלבלת? הרי הבובה היתה במגרה של עמליה. ענת כבר עומדת לבכות, וברגע נואש אחרון קוראת ביאוש לגננת – תשאלי שוב את עמליה!

זהו רגע השיא של הספר. הכל עומד על הרגע הזה.

ומה קורה? הגננת חושבת קצת, בודקת עם עמליה האם הבובה אכן שלה, ולבסוף מחזירה לענת את בובה תותי. הסדר חוזר אל כנו, והסיפור מסתיים בשלום.

הסיפור הקצר הזה מצליח לתאר באופן נוגע ללב את כל קשת הרגשות שעולה בנו כאשר הסביבה תוקפת את תפיסת המציאות שלנו, וכאשר גוזלים מאיתנו חפץ אהוב. כמה חשובה דמותה של הגננת! דמות שופטת, מיטיבה, שמחפשת את האמת ללא משוא פנים! כך גם במקרים של גזל דעת. לסביבה יש תפקיד חשוב מאד בשיתוף פעולה או בדחיית הגזלייטינג. והרבה פעמים – הסביבה כושלת. זה קורה משתי סיבות – האחת, משום שגזלני הדעת הם מתוחכמים ושיטתיים, והשניה – משום שגזל הדעת אכן משגע את הקורבן. הוא נהיה חלש יותר, פגיע יותר למניפולציות, וקל לו יותר להפגע– בכוונה או שלא.

*

גזלייטינג, גזל דעת, עובד טוב יותר וגורם נזק גדול יותר ככל שהגזלן נמצא בעמדה של יותר סמכות וכח. בין אם זה במשפחה (הורה), בעבודה (בוס), בצבא (מפקד), וכו' וכו'. יהיו הסיבות של הגזלן אשר יהיו – בין אם הוא מפורק או שהוא פסיכופת – לקורבנות זה לא כל כך משנה. הנזק הוא עצום. הוא יכול להרוס חיים. אני מכיר את זה מהקליניקה, ומהחיים האשיים. הנזק גדל ככל שהכח גדל. תארו לכם גזלן דעת אשר יכול להשפיע גם על הגורמים שאמורים להגן על הקרבן. שמצליח לגייס לטובתו את השוטר מהדוגמא הראשונה, או להערים על הגננת בדוגמא השניה.

אבל למה לעצור כאן? בוא נחשוב בגדול יותר. תארו לכם גזלן דעת מקסים, מניפולטיבי, אינטליגנטי, שיודע להשפיע על אנשים. הוא מגייס תמיכה. מטפס מעלה מעלה, מקבל עוד ועוד כח, וככל שיש לו יותר כח – הוא מנצל אותו . אדם שמשתמש בכוחו על מנת להעביר את מסריו השקריים בתקשורת ההמונים. אדם שמערער את אמון הציבור בבתי המשפט, ובהמשך בונה מערכת משפט שתשמש אותו בלבד. אדם שמחוקק חוקים אשר מגנים עליו, ורומסים את כל מי שהוא רוצה.

גזלן דעת במשפחה יכול להרוס חיים של אנשים בודדים.

גזלן דעת בראש מדינה, יכול להרוס חיים של מיליונים.

סגור לתגובות.