אבדנות בזולת

כאשר אנו נחשפים למצוקה עזה של אדם קרוב, זה לא פשוט לנו. לרוב עולה בנו בהלה, חרדה לגורל אותו אדם, תחושת אחריות, כעס ועוד. אנחנו לא יודעים מה לעשות. הנטיה הטבעית היא להרחיק עצמנו מהאדם האבדני – ואנו עושים זאת בדרכים שונות: אומרים לו שיהיה בסדר, מנסים להסיח את דעתו, או מנסים 'להפיל' אותו על מישהו אחר. התגובות הללו, מובנות ככל שיהיו, לרוב אינן מסייעות כל כך.

ככלל אצבע, אגיד את הדבר הבא: זה טוב שאנשים מספרים על הרצונות האבדניים שלהם. עם כמה שזה דבר שמפחיד להתקל בו, הרי שבאופן פרדוקסאלי יש בכך גם משהו מרגיע. הסיבה לכך היא שהבעת המצוקה הינה הצעד הראשון לכיוון קבלת עזרה ויציאה מהבור בו האדם נמצא. הסכנה הגדולה ביותר נשקפת לאותם אנשים מדוכאים שלא משתפים אף אחד, ומעמידים מראית עין לפיה 'הכל בסדר', ובמקביל מטפחים בתוכם רצון הולך וגובר למות. רצון שכזה עלול להתממש באופן מפתיע וכואב.

לכן, אם מישהו סיפר לך על רצונו למות, הרי שבעצם כבר עשית את הצעד הראשון בלעזור לו להשאר חי: בנית  עמו מערכת יחסים שיש בה מידה מסויימת של אמון. זה אינו דבר פעוט. מערכות יחסים הינם גשר המקשר אותנו לחיים, בעוד שתחושה של בדידות וניכור מגבירה את הדכאון והאבדנות.

אז אתה מצוי בקשר עם אדם שיש בו מידה של אבדנות. אתה עדיין דואג לו, מפחד, כועס ועוד. מה לעשות? עצתי לך היא פשוט לדבר איתו. לשמוע אותו. למה, בעצם, הוא רוצה למות? מה קרה? כמה זמן זה ככה? כיצד הפכו חייו לבלתי נסבלים? טוב יהיה לו האדם האבדני יוכל לשתף באלה. לקיים שיחה כזו זה לא דבר קל; לפעמים זה יכול להכאיב לצד המקשיב. יחד עם זאת, יש בכך חשיבות רבה, וככל שהקרבה בינך לבין אותו אדם גדולה יותר, כך הדבר אפשרי יותר לביצוע. באותה שיחה חשוב לשאול ולהתעניין באבדנות. לא להתבייש. לבקש פרטים. האם אתה חושב לפגוע בעצמך? כיצד אתה חושב שתעשה זאת? אנשים רבים מפחדים לשאול שאלות אלו מתוך מחשבה ש'זה יתן לאדם רעיונות או לגיטימציה להתאבד'. למעשה, ההיפך הוא הנכון. ככל שנדבר יותר ובפתיחות על האבדנות, כך הסיכון יפחת.

הדבר הטוב ביותר שאדם מדוכא ואבדני יכול לעשות עבור עצמו הוא לפנות לטיפול נפשי ו/או פסיכיאטרי. חשוב לומר לו זאת ולנסות לפעול על מנת שהדבר יקרה. במידה והאדם לא מעוניין בכך או מתלבט, אפשר להציע לו לנסות לפנות באופן אנונימי לגוף כגון ער"ן (1201 מכל טלפון) או סה"ר. יש אנשים שעבורם שירותים אלה הינם הצעד הראשון לקראת קבלת טיפול. עם זאת, חשוב לזכור שברוב המקרים לא ניתן להכריח אף אחד ללכת לטיפול. נורא ככל שזה נשמע –  ישנם מקרים בהם האדם לא מסוגל לקבל עזרה, על אף שזו תוצע לו. זה יכול לתסכל מאד. במקרים אלו כל שנוכל לעשות הוא להיות אוזן קשבת, ולהמשיך להושיט יד לאותו אדם. אם היום לא ירצה בעזרה, יתכן שמחר כן.

אבל האם ניתן לחכות עד מחר? מה יקרה אם האדם יתאבד?

כאשר יש סכנה ברורה ומיידית, יש מקום להתערבות חיצונית, ולעתים גם בכפיה. אך כיצד נדע מהי הסכנה?

הנטיה לאבדנות קיימת ברצף רחב, שבקצה אחד שלו ישנן מחשבות חולפות על כך שהחיים קשים, ובקצה השני כוונה מוצקת וקונקרטית להתאבדות. נוכל לדעת את מידת הסיכון רק אם נדבר עם האדם ונשמע מה עובר עליו. מתוך הדיאלוג איתו, ניתן להעריך היכן אותו אדם נמצא על הסקלה הזאת. זה איננו מדע מדוייק; העמדה הפנימית של האדם יכולה גם להשתנות מהר יחסית – אבל עם זאת, ישנם מצבים מסוכנים יותר ופחות.

יש להעריך אדם כמצוי בסכנה גבוהה להתאבדות כאשר הוא עונה על רבים מהקריטריונים הבאים:

  • לאדם האבדני יש תכנית ברורה לאופן שבו יסיים את חייו
  • יש לו את האמצעים והיכולת לממש תכנית זו (לדוגמא, נגישות לנשק)
  • יש לו היסטוריה של פגיעה עצמית או נסיונות אבדניים
  • הוא ביצע פעולות מכינות לשם פרידה מהחיים (חלוקת חפצים, כתיבת מכתב פרידה)
  • ישנם גורמים סביבתיים המייצרים לחץ וחרדה קשה (בעיות כלכליות קשות, מחלה, גיוס לצבא וכו')
  • האדם מפגין סימנים של דכאון קליני
  • הוא מדבר על מוות כדבר רצוי וטוב
  • סטטיסטית – ישנה סכנה גדולה יותר בגברים

כשרוב האלמנטים שתוארו כאן מצויים – יש לפעול באופן מיידי על מנת להפחית את הסכנה:

  • יש לשתף אנשים הקשורים למטופל ולידעם על הסכנה.
  • יש לשמור על מגע רציף ככל האפשר עם האדם. לדבר איתו ולא להשאירו לבד.
  • לפעול למניעת נגישות האדם לכלי נשק אם יש כזה בהישג ידו.
  • יש להביאו לבדיקה פסיכיאטרית (במידת הצורך בבית חולים, 24 שעות ביממה).
  • אם האדם מתנגד לבדיקה, יש לפנות לפסיכיאטר מחוזי – אדם בעל הסמכות והכח להורות על בדיקה פסיכיאטרית כפויה
  • במידה וישנו נסיון אבדני שמתרחש ברגעים אלה ממש (האדם עומד על הגג ומאיים לקפוץ, לדוגמא) – יש לפנות למוקד המשטרה – 100.