זה בסדר

ReplaceMarchLWיש עקרון אחד שאני מרגיש שאני חוזר אליו כל הזמן, ונפגש בו שוב ושוב בטיפולים שונים ורבים.
אפשר לתמצת אותו במשפט הבא:

זה בסדר להיות לא בסדר.

תקראו את המשפט שוב. תחשבו עליו שניה.

אני חושב שהבנה והטמעה שלו יכולה להקל על הרבה סבל נפשי.

זה בסדר להיות לא בסדר.

אנסה להדגים למה אני מתכוון באחד התחומים שבו אני עוסק הכי הרבה – התמודדות עם הפרעה פוסט טראומטית (PTSD).

אחד הסימפטומים הכי שכיחים של PTSD הינו רגישות לארועים פתאומיים, רעשים, ו'טריגרים' שונים. באופן כללי, אפשר להגיד שאנשים שעברו בעברם טראומה, הופכים רגישים לדברים שמזכירים את מה שעברו. לפעמים הטריגר ממש מחזיר את האדם לרגע התאונה או הפגיעה המקורית. זו חוויה מאד לא נעימה. כל ארוע כזה מהווה חוויה מטלטלת שמוציאה את האדם לגמרי משיווי המשקל.

אנשים פוסט טראומטיים נתקלים בסיטואציות הללו כל הזמן. כאמצעי הגנה, הם מפתחים 'עוררות יתר': מצב רגשי-גופני שבו הגוף מנסה להיות מוכן כל הזמן לאסון שעלול להגיע. זהו מין שילוב של חרדה ודריכות, שבו אתה מצפה כל הזמן שיקרה משהו, כדי שלא תהיה מופתע. אתה מכין לעצמך תרחישים כמו – "מה יקרה אם המכונית מולי תסטה עכשיו לנתיב שלי?" או "מה יקרה אם יהיה עכשיו פיצוץ?" אנשים עם פוסט טראומה עושים זאת כל הזמן, ואיכות חייהם נפגעת מכך באופן אנוש. תארו לעצמכם – כל היום להיות מוכן לגרוע מכל. להרגיש שלכל פעולה קטנה שאתה עושה יכולה להיות הרת אסון. לא להיות מסוגל לנוח. להיות כמו קפיץ. אתה מתאמץ כל הזמן, ומותש מזה. אתה לא יכול לישון. זה זוועה. ומה שאפילו יותר עצוב – זה גם לא כל כך עובד. על אף כל הנסיונות הללו, עדיין יש מצבים בהם המטופל מוצא עצמו מופתע וללא הגנה – לדוגמא כשאמבולנס עובר ליד, כשמישהו נוגע בו מאחור וכדומה.

כשהאדם הפוסט טראומטי מופתע, הוא יכול להגיב באופן עז, לצעוק, לבכות, או להיות אלים. לחלופין, הוא יכול להתנתק ולשקוע לתוך מין בועה של אטימות ואדישות שיכולה להמשך שעות וימים שלמים. קשה לחיות ככה, וזה פוגע מאד בתפקוד. הכרתי מטופלים שהפסיקו לעבוד או ללמוד כתוצאה מכך.

עד כאן, אנחנו מדברים על מה שאני מכנה 'סבל מדרגה ראשונה'. אבל זה לא הכל. כי על הסבל הזה נוסף סבל אחר ונוראי, שבמובן מסויים, אנחנו מייצרים לעצמנו: 'סבל מדרגה שניה'. זה קורה ככה: כשהתפקוד נפגע, אחד הדברים שמתרחשים זה מעגל של האשמה עצמית ויאוש. האדם אומר לעצמו דברים כמו: "למה אני לא מצליח ללמוד? למה אני לא מתרכז? בטח כולם חושבים שאני דפוק. למה אני לא מצליח לחזור למה שהייתי פעם? למה אני כזה בכיין?  אני כנראה סתם אפס".

 עכשיו….

מחשבות כאלה הינן ממש בעייתיות. הן לא עוזרות לכלום, ובמינון גבוה גורמות נזק גדול. כשאתה אומר לעצמך שוב ושוב כמה אתה דפוק, אתה מרעיל לעצמך את הנשמה. לפעמים ההלקאה העצמית הזו הרבה יותר מזיקה וקשה מאשר הבעיה המקורית.

כשאני פוגש בטיפול אנשים שעושים זאת, אני חושב לעצמי שמה שהם עושים באותו רגע אינו הוגן כלפי עצמם, ואפילו פוגע בשיקום שלהם. הבעיה המקורית – במקרה הזה, הטראומה – היא דבר שמספיק קשה להתמודד איתו בפני עצמו. כל האשמה, הבושה, והשנאה העצמית שהמטופל מוסיף לעצמו על כך – פשוט מיותרות.

עדיף בהרבה שברגעים הקשים, במקום להלקות את עצמו, המטופל יקשיב לעצמו, יבין שקרה לו עכשיו משהו קשה, ויסלח לעצמו על כך. כי זה בסדר להיות לא בסדר. כי לפעמים רע לנו. ובזמנים כאלה אנחנו לא צריכים האשמה עצמית, אלא משהו אחר. אנחנו זקוקים לזמן ולמרחב כדי להתמודד עם הקושי. ככל שנוכל להיות בחוויה, להרגיש ולהבין מה עובר עלינו, לשתף ולעבד – כך נרפא מהר יותר.  היה הרבה יותר טוב לו היינו מרשים לעצמנו להחלים כך, בקצב שלנו.

לפעמים אני אומר את הדברים האלה בטיפול.

לפעמים לא.

אבל כשאני חושב על זה, נראה לי שגם כשאינני מסביר זאת זה מפורשות, עצם ההקשבה והנכונות להיות עם אדם ברגע קשה מעבירה את אותו מסר. זה בסדר להיות לא בסדר. אולי זו הסיבה גם שעדיף להיות בטיפול ולא רק לקרוא או לשנן לעצמנו כל מיני משפטי חכמה ו'מנטרות' של שיפור עצמי. כשפוגשים את הדברים בתוך חוויה בין אישית, התובנות הללו יכולות לחדור פנימה באופן הרבה יותר עמוק.

זה בסדר להיות לא הכי מצליחים, מתפקדים ונחמדים.
זה בסדר להיות עצובים, חלשים, כואבים או נזקקים.
זה בסדר להכשל. זה בסדר לכעוס. זה בסדר לטעות.

 

כולנו בני אדם. לכולנו יש זמנים לא טובים. לכולנו יש משאבים נפשיים מוגבלים.

עדיף לנצל את מעט הכח הנפשי שיש לנו לדברים חיוביים, ולא למשפטים כמו: "למה אני כזה דפוק? למה אני מתנהג ככה?" בכלל, צריך להזהר מהמילה הזאת: "למה". כי הרבה פעמים, אנחנו בכלל לא משתמשים בה בתור שאלה, אלא רק כדרך להצליף בעצמנו ולהעניש עצמנו. כמו מין שוט, שכל צליפה שלו משמיעה את הצליל: למה?! למה?! למה?!

אז…. בואו נפסיק את זה.
זה השלב הראשון, ואולי החשוב ביותר.
בהמשך, נוכל לגלות, כיצד המילה 'למה' דווקא כן יכולה לעזור, אם משתמשים בה נכון.
אם נשאל את ה'למה', מתוך ממקום אמיתי של חמלה, מתוך רצון להבין, ומתוך מרחב נפשי שמוכן לקבל את התשובות האמיתיות – נתחיל להתקדם באופן מהותי לקראת שינוי.

 

קשה לעשות את זה.
אנחנו לא תמיד מצליחים.
כששר אנו שמים לב לזה שאיננו  מצליחים בכך – יכול להיות שיקפוץ לנו קול פנימי עקשן שיגער בנו: "זה לא בסדר!"

 

אז זהו, שזה כן.
זה בסדר להיות לא בסדר.

 

 

סגור לתגובות.