נוסיף עוד קיסם למדורה

campfire-364720_960_720השבוע, כשיצאתי מפגישה טיפולית מסויימת, הרגשתי ממש טוב.

המטופלת, שהגיעה במצב של חוסר תפקוד, עם חרדות קשות, והיתה שנה לפני כן על סף התאבדות – נמצאת כיום במצב אחר לגמרי.

היא הקימה את העסק שחלמה עליו. היא מצאה כוחות ללכת ולשווק אותו. היא עשתה את העסקה הגדולה הראשונה שלה.  היא אפילו יצרה קשר זוגי, ועומדת לעבור לגור עם החבר.

אז כן, שום דבר לא ממש פשוט. זה עדיין תהליך, ועדיין מאבק. אין לדעת אם הדברים ישארו כך, מה יצליח וכמה. אבל בכל זאת: אם נשווה את מצבה עכשיו לעומת איך שהיתה בתחילת הטיפול – השינוי פשוט אדיר. הרי לפני שנה וחצי היא כמעט שלא יצאה מהבית, ורוב הזמן – גם לא מהמיטה.

אין פלא, אם כן, שכשחזרתי הביתה מהפגישה, הייתי ממש שמח. אני מודה שאפילו מלמלתי לעצמי כשחיכיתי במעבר חציה – "אתה כזה טוב!". נראה לי שמישהי שעמדה לידי שמעה את זה. היא הביטה בי במבט תוהה.

זה כיף להרגיש שאני ממש עוזר למישהי.

אני יודע שצריך גם לזכור את הרגעים האלה – כי הם אינם כאלה נפוצים. הם מגיעים אחרי הרבה עבודה קשה ומייגעת, ותוך כדי הרבה תסכול וכשלונות. אבל זה נותן כח ותקווה להמשך. אז כן… אמרתי לעצמי שאני כזה טוב. ולרגע אחד הייתי מאושר.

ואז תיקנתי את עצמי.

זה לא אתה. זה היא.

לא אתה הוא שקם כל בוקר למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים.
לא אתה הוא שנתן סוף סוף סיכוי לקשר זוגי.
לא אתה הוא שהלך עם החלומות שלו, עבד והשקיע, וממשיך להלחם עם כל הקשיים.
לא אתה הוא שהלך לטיפול. שנחשף. שנתן אמון. שהתעמת עם השדים שלו.

זה היא.

וכל הכבוד לה.

התשבוחות העצמיות התחלפו פתאום בהערכה עמוקה. איזה דרך היא עשתה. מדהים.

אבל אז התגנבה מחשבה לראשי… רגע… אבל אם זה היא – אז… מה בעצם אני עושה? האם השיפור בא בזכות הטיפול? אולי בכלל, מטפלים לוקחים קרדיט על דברים שהיו נפתרים מאליהם, מכח הזמן או הכוחות הפנימיים של המטופל? איך אפשר בכלל לדעת?

התשובה היא שאי אפשר כל כך לדעת. לא במאה אחוז. לא במובן שעונה על הקריטריונים של סיבתיות מדעית.
האינטואיציה שלי אומרת שבלי הטיפול, רוב הסיכויים שהיתה במצב די דומה לזה שהיה בהתחלה. אבל מי יודע, אולי משהו אחר היה מסייע לה להתרומם, גם אם לא בדיוק באופן שבו הדברים התרחשו.

כששאלתי אותה על האינטואיציה שלה – היא ענתה שחושבת שבלי הטיפול, היום היא בכלל לא היתה בחיים. אני סומך על עמדתה קצת יותר, אבל גם זו עמדה סובייקטיבית.

וכשאני חושב על הדברים עוד קצת – אני מבין שזה לא כל כך משנה.

הרי שנינו עשינו את זה.

כל אחד מאיתנו השפיע על השני. היא הלכה לטיפול מתוך תקווה – גם אם קלושה – שיכול להיות שינוי. אני נתתי לה אמון רב יותר בעצמה. היא הגיבה לזה והגבירה את התקווה שלי, וזה חזר אליה. נוצר מצב שבו משהו טוב גורר עוד משהו טוב. זו כמו כדור שלג. די קשה לדעת מה התחיל לגרום לו להתגלגל במדרון ולצבור תאוצה. האם זה אני או היא? זה לא באמת חשוב. העיקר שזה קרה. החיפוש אחרי אחראים הוא רק נסיון להרגיש טוב עם עצמנו. הוא דבר שמעלה שאלות, יותר מאשר שיכול לתת תשובות.

אז מה קרה כאן?

אחת המילים שהכי מתאימות לתיאור טיפול נפשי היא ליווי.

אתה מלווה את המטופל. אתה הולך איתו, יד ביד. אתה לא דוחף אותו ולא מושך אותו. אתה לא עוזב אותו לבדו. אתה פשוט נמצא איתו. בטוב וברע. צעד צעד. לפעמים אתה זה שפוסע טיפה לפניו, ולפעמים הוא זה שפוסע לפניך.

שניכם הולכים אל הלא נודע, בעצם.

אבל אולי – רק אולי – האמונה של כל אחד מאיתנו בשני, היא זו שנותנת את הכח ללכת קדימה.

היא האמינה בי, שאוכל לעזור לה. ואני האמנתי בה, שתוכל לשקם את חייה.

לפעמים אני חושב על הנפש של המטופל כעל מדורה כבויה אחרי שטפון. ערמה של גחלים שחורים.

העבודה בטיפול היא לחפש בתוך המדורה הזאת את אותו גחל קטן דולק, שם, עמוק בפנים.

אותן האמונות שדיברתי עליהן – זה בזו וזו בזה – הם כמו רוח. רוח שנשבה,וליבתה בעדינות את אותו הגחל שם בפנים.

ככל שרוח האמונה נשבה, הגחל חזר לבעור.

בהתחלה זה בניצוץ קטן.

אחר כך בלהבה זעירה, כמו נר.

ככל כשהאש דולקת, היא שואבת עוד אוויר, והרוח מתגברת.

אחרי כמה זמן אתה מגלה שהמדורה בוערת בעליזות.

ושנינו מתחממים.

 

* כל הפרטים בפוסט מוסווים ואינם מתייחסים למטופל ספציפי.

סגור לתגובות.