על טיפולי המרה ודבורים בארון

bee_VG_lgהרבה זמן לא כתבתי באתר.

לא נעלמתי, אני עוד כאן. לאחרונה התחלתי לעבוד גם עם קופות חולים (כללית ומאוחדת), ויחד עם כל שאר משימות החיים, יש עומס לא קטן.

אבל – הנה נושא ששווה לדבר עליו. אתחיל בסיפור אישי:

ד' היה חבר שלי בתיכון. הכרנו דרך חבר משותף ובמהרה הפכנו לידידים. בהתחלה דיברנו על מוזיקה ונושאים משותפים אחרים – אבל בהדרגה התחלנו לדבר גם על חיינו האישיים.

ד' התוודה בפני שהוא הומוסקסואל, או יותר נכון, ביסקסואל. זה היה סוד. סוד גדול. הוא נתן בי אמון רב כשסיפר לי זאת.  מבחינתו, אם המשפחה או החברים לשכבה ידעו – זה יהיה אסון. גם ככה הוא חווה לא מעט הצקות בשכבה, והוא ידע שגם בבית התגובה לכך תהיה קשה.

באותו זמן הייתי בתחילת גיל ההתבגרות, עם מודעות נמוכה למיניות בכלל ולהומוסקסואליות בפרט. מבחינתי המילה 'הומו' היתה בעיקר סוג של קללה, או סוג של כינוי גנאי למישהו שמתנהג בצורה נשית. מה זה הומו? מישהו שמראה רגשות, שבוכה, שלא מתמודד עם דברים כמו… כמו גבר. כשחשבתי על זה, ד' קצת התאים לסטראוטיפ הפנימי שלי. הוא היה בחור רגיש ועמוק, שלא אהב ספורט, והיו לו גינונים נשיים. אבל חוץ מזה, הוא היה אינטליגנטי ונחמד מאד. היה לו חוש הומור נהדר, ויכולת משחק וחיקוי. הומו או לא – הוא היה פשוט מישהו שכיף להיות איתו, ולא חשבתי שזה צריך לשנות שום דבר.

אני חושב שהדבר שהכי הפתיע אותי בהכרות עם ד', הוא ההבנה הפתאומית שלי איזה משקל הוא סוחב על הגב יום יום, שעה שעה. ד' עשה מאמצים רבים לשמור על נטייתו בסוד. לדוגמה, היתה לו חברה פיקטיבית: ידידה משותפת שפעם הופיעה בבית הספר, נישקה והתגפפה איתו על מנת שכולם יראו. כדי שיפסיקו להתלחשש לגביו, ושיתנו לו לחיות בשקט. ד' אפילו לימד אותי שפת קוד סודית עם מילים שבהם השתמשנו על מנת לדבר על נטיה מינית בלי שאחרים יבינו. אם ד' היה רוצה להגיד על מישהו שהוא הומו, הוא היה מכנה אותו 'נחש' (כי נחש מתפתל ולא הולך ישר, כלומר אינו 'סטרייט'). ביסקסואל, לעומת זאת, היה 'דבורה' (באנגלית – Bee – קיצור של bi-sexual). מהסיבה הזו, הייתי מכנה את ד' 'דבורה בארון': כי הוא היה 'דבורה'. וכי הוא היה בארון. וגם כי התכוננו לבגרות בספרות.

חלק ממני רוצה לחשוב שזו היתה תקופה אחרת. שפעם היו חייבים לשמור את הנטיה המינית בסוד, ושהיום זה לא כך – בטח לא במשפחות 'טובות' ו'נאורות', או בקרב אנשים משכילים. אבל האמת היא שזה לא נכון. ההומופוביה נמצאת בתוכנו כל הזמן. לפעמים זה מתבטא באופן עדין, בהרמת גבה. במקרים אחרים זה מתבטא  באמירות מיניות לא מכבדות כלפי הומואים, או סתם דרך שימוש במילה 'הומו' כקללה. ולפעמים מדובר באלימות ממש.

לאלימות כלפי ההומוסקסואלים (או בכלל, לבעלי מיניות לא סטנדרטית) יש פנים רבות. בעשורים האחרונים היתה התקדמות רבה בתחום, אבל המאבק על הזכות לחיות בשלום לא הסתיימה. לשם כך יש פעילות פוליטית וחברתית רחבה, שמתבטאת, בין השאר, במצעד הגאווה. ולמי שחושב שאין צורך במצעד כזה, כי יש כבר שוויון מלא להומואים, אזכיר את הרצח של שירה בנקי, ואת הטבח בבר-נוער. אזכיר גם שבימים אלה ממש פועלים בצ'צניה מחנות ריכוז לעינוי ורצח של הומואים. והעולם שותק.

אבל למה אני כותב את כל זה? או למה הזכרתי דווקא עכשיו? בגלל  שלאלימות כלפי הומואים יש עוד רובד שפחות מוכר בציבור. קוראים לזה 'טיפולי המרה'. זהו  סוג של טיפול פסיכולוגי לכאורה, שמטרתו 'לרפא' אנשים מהומוסקסואליות. יצאה על זה גם כתבה עכשיו.

טיפולי המרה הינם פופולאריים בארץ בעיקר במגזר הדתי – זאת בשל האיסור המפורש על משכב זכר. מה לעשות? האיסוור מושתת על התורה, ואם מסתמכים על הכתוב שם, נטו – מדובר בעברה שדינה הוא מוות. מכיון שאנו עדיין איננו חיים במדינת הלכה, חוק זה איננו מיושם. אבל גם ככה – להומו דתי (ובמיוחד חרדי) קשה מאד לבטא את מיניותו מבלי לוותר על הדת או על מקומו בקהילה. לכן, יש לא מעט אנשים שחיים אורח חיים רגיל לכאורה, ואפילו מקימים משפחות, בעוד שבסתר הם מקיימים קשרים מיניים הומוסקסואליים. אדם כזה נמצא במצוקה קשה. הוא חי בשקר. הוא מבודד מבני משפחתו. אם הסוד יתגלה, הוא מצוי בסכנה תמידית של נידוי – שלא לדבר על הנזק שזה עלול לגרום לבני המשפחה. מעבר לכך,הוא מרגיש שהוא חוטא מאד ורוצה תיקון. ולכן הוא פונה – או מופנה – לטיפולי המרה.

אבל… האם הומוסקסואליות היא מחלה? האם היא פגם באישיות? והאם ניתן לרפא אותה?

התשובה של המדע והחברה המערבית המודרנית – לשלושת השאלות הללו – היא לא, לא, ולא. הומוסקסואליות אינה מוגדרת כמחלת נפש, היא לא דבר שצריך לשנות, והיא לא ברת שינוי גם אם רוצים.

מחקרים מראים שטיפולי המרה אינם משנים נטיה להומוסקסואלויות, ויתרה מזאת, הם עלולים לפגוע בבריאותו הנפשית של האדם. במקום לעזור לאדם לקבל את נטייתו, הטיפולים האלה רק מגבירים את תחושת האשמה, הבידוד, השנאה העצמית והדכאון שנלווה להן. בשל כך, טיפולים כאלה נחשבים כבלתי אתיים ואף נאסרו בחוק במדינות שונות.

'אוקי, אז אתה בעד הומואים, או להט"בים, או איך שלא תקרא לזה. אין בזה חדש. אז למה לכתוב על זה פוסט?'

אז יש לי כמה סיבות.

ראשית, אני חושב שכל צורה של אלימות כלפי חברי קהילת הלהט"ב הינה פסולה ויש להוקיעה ברבים.

שנית, אני חושב שצריך להמנע מלהפנות אנשים ל'טיפולי המרה' שעלולים לדרדר את בריאותם הנפשית (וגם לסכן את חייהם דרך הגברת הסיכוי לאבדנות). הקהילה הטיפולית צריכה להגיד את דברה בבירור: מדובר בפרקטיקה פסולה, שבבסיסה ישנו ניצול של יחסי מרות. זוהי שבירה של אותו אמון מקודש בין מטפל ומטופל, שנמצא בבסיס עבודת הטיפול.

שלישית, וזה אולי יפתיע את הקורא – אם מישהו יבקש ממני לבוא לטיפול כי מפריע לו שהוא נמשך לגברים – לא אדחה אותו, וגם לא אנסה להסביר לו שהוא הומו ולא ניתן לשנות זאת. מטפל טוב צריך להזהר מהנטיה ההפוכה (תרתי משמע) ולא לעודד אנשים לקבל על עצמם סוג של מיניות להטב"ית שאולי איננה מתאימה להם. העמדה הטיפולית צריכה להיות של חקירה שלא ניתן לדעת לאן תוביל. כשם שאין זה תפקידו של מטפל 'לרפא' אנשים מהומוסקסואליות, כך אין זה תפקידו לכפות אותה.

אנו צריכים לזכור שלמיניות האנושית הרבה סוגים וגוונים, וכל אחד מאיתנו יכול להתלבט ולמצוא את עצמו במקום שונה על הרצף הזה.

יכול להיות מקרה בו בעקבות טיפול או במהלכו, מטופל יבין שהזהות המינית ששימשה אותו עד היום בעצם מאבדת תוקף, ולשנותה. לגלות שהוא הומוסקסואל או לחלופין לגלות שבעצם איננו כזה. יתכן שגם יגיע להחלטה מודעת שלא לנהוג לפי הנטיה המינית שלו – כי זה אסור, או פוגע בסביבה, או מכל סיבה אחרת. בקצרה, טיפול מאפשר לאדם להגדיר באופן מדוייק יותר מי הוא ומה הוא.

"רגע, אז בעצם ניתן להמיר נטיה מינית? תחליט כבר!"

דעתי היא זו: אי אפשר להכריח אדם להפוך לסטרייט, אבל כן אפשר לספק לו מרחב שבו הוא יוכל לחשוב על הדברים ולהבין מהיכן עמדותיו ורגשותיו מגיעים. המיניות שלנו מושפעת מאד מטראומות עבר, מהדמויות שהיו לנו בחיינו ומציפיות החברה. הקונפליקטים שנוצרים מכל אלה יכולים להקשות עלינו להכיר ולקבל את מי שאנו.

כשמבצעים בחינה מדוקדקת של הדברים בטיפול, קשה לצפות מה יהיו התוצאות – האם נפגוש בדבורים או נחשים, והאם נכנס לארון או נצא ממנו. הנחת היסוד היא שהאמת נמצאת שם בפנים, ואם נקשיב מספיק טוב לעצמנו – נגלה אותה. וכל מי שטוען אחרת, ומבטיח "ליישר" את האדם למיניות 'נורמאלית' כלשהיא – אינו ראוי להקרא מטפל.

סגור לתגובות.