מתחת למכסה המנוע: העמדה הסכיזו-פרנואידית

אתחיל בסוג של הקדמה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לכתוב על מנגנון נפשי חשוב, שעליו כתבתי את עבודת התזה שלי לתואר שני. זהו אחד האופנים המרכזיים בהם אנו חשים מצוקה נפשית.

אוסיף כאן שעומדת בפני משימה לא קלה. הנפש היא דבר מסובך מאד. לתאר את המתרחש בה באופן שיהיה מצד אחד מדוייק, ומצד שני קריא וברור זה לא דבר קל. מסיבה זו, טקסטים פסיכואנליטיים הם לרוב קשים מאד לקריאה. בסמינרים מקצועיים אתה מוצא עצמך נאבק במשך שעות בדף אחד, בפסקה אחת, ולפעמים במילה אחת. כל משפט מתכתב עם המון טקסטים אחרים; לכל מונח יש מספר מובנים, ויש לנתח אותו גם ביחס למקום והזמן שבו נכתב. מבחינה זו, יש דמיון מסויים בין לימוד פסיכואנליזה ולימוד גמרא.

המנגנון שאני מדבר עליו הוצג לראשונה בשנת 1945 על ידי פסיכואנליטיקאית בשם מלאני קליין. קליין היתה אשה מבריקה, ותאורטיקנית מהמדרגה הראשונה. היא הציגה רעיון אשר פותח עם הזמן על ידי ממשיכיה: סגל, רוזנפלד, ביון, אוגדן ועוד. לפי הרעיון של קליין, בני אדם נוטים לעבור בין שתי צורות חשיבה – אחת סוערת ויצרית, ואילו השניה יותר רגועה ומאוזנת. קליין הציגה מודל התפתחותי: בהתחלה אנחנו יודעים רק לחשוב באופן הראשוני יותר, ואחר כך נוצרת בנו היכולת לחשוב באופן המורכב והבשל יותר. עם זאת, להבדיל מפרויד שמבחינתו להיות 'בריא' זה לעבור שלבים התפתחותיים ולא 'להתקע' בהם, הרי שלפי קליין תפקוד 'בריא', יכלול מעבר גמיש בין שתי אופנויות החשיבה הללו לפי הצורך.

אז בואו נציג את שני אופנויות החשיבה הללו:

  • מצב החשיבה הראשון, הפחות מפותח, קרוי 'העמדה הסכיזו-פרנואידית'.
  • מצב החשיבה השני, הבשל יותר, קרוי 'העמדה הדכאונית'.

שימו לב שלפי קליין, אין אלטרנטיבות לשתי סוגי החשיבה הללו. כלומר, הרבה פעמים הדבר שאתה שואף אליו זה להצליח להגיע לחשיבה 'דיכאונית', כי האלטרנטיבה יותר גרועה. אנחנו לא צריכים לשאוף להיות שמחים כל הזמן, אלא להיות בוגרים ולהתמודד עם החיים על כל מה שיש בהם – הטוב והרע. במילים אחרות לפעמים כשאנשים נהיים עצובים זה בעצם דבר טוב.

"אז בעצם אתה אומר שהמטרה שלנו היא להיות בדכאון?"

כמובן שלא. צריך להבין שמה שקליין מכנה 'דכאון' ומה שהפסיכיאטריה המודרנית מכנה 'דכאון' זה לא אותו דבר. ה'דכאון' של קליין הוא מצב שבו אנחנו מודעים למורכבות שבחיים, הכוללת גם טוב וגם רע. במצב זה, אין לנו ברירה אלא להיות מעט עצובים. לדוגמא, החיים יכולים להיות יפים וטובים למשך זמן רב… אבל אם נחשוב על זה, יש בהם גם אבדנים רבים, כאבים, והם תמיד מסתיימים במוות. מצב חשיבה שנשאר מודע לטוב ולרע יחדיו, הוא תמיד עצוב במידת מה. לכן קליין קראה למצב הזה 'העמדה הדכאונית'. לא מדובר כאן על 'דכאון קליני' שזה מצב חמור וקשה, שבו האדם בקושי מתפקד ושרוי ביסורים קשים. דכאון קליני הוא מצב שבו אתה מודע רק ל'רע', וככזה, הוא מהווה ביטוי של צורת החשיבה הראשונה – הסכיזו-פרנואידית.

ניתן לראות את ה'עמדות' הללו כסוג של משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם. קרה לכם פעם שהרגשתם שהכל רע? שהעולם נגדכם? שהכל מתפרק לכם? שאתם נואשים להצלה? זוהי העמדה הסכיזו-פרנואידית. קרה לכם שהרגשתם שהעולם מורכב? שבכל דבר יש יתרון וחסרון? שנורא חבל שאין פתרונות קסם מושלמים, ושמצד שני שעדיין יש תקווה? זוהי העמדה הדכאונית.

"אבל רגע!", יגידו המקטרגים: "זה כל מה שיש? האם אי אפשר לחשוב פשוט חיובי ולראות רק את הטוב? תדע לך שמחשבה יוצרת מציאות!"

על כך אענה בשם קליין – כן, אפשר לחשוב ככה, ויש אנשים שעושים זאת. אבל זוהי אינה חשיבה מסוג אחר, אלא פשוט הצד השני של העמדה הסכיזו-פרנואידית – שמתבטאת כאן בנסיון להסתכל רק על ה'טוב' ולהכחיד את ה'רע'.

אז למה זה לא טוב? מה הבעיה?

הבעיה היא שהמציאות איננה רק טובה או רעה, אלא מכילה כל מיני דברים יחדיו. חשיבה סכיזו-פרנואידית קיצונית מכילה פגיעה בבוחן המציאות. אחת הבעיות הרציניות של רבים מאיתנו היא שאנחנו באמת מתעלמים מהטוב (כי אנחנו בחשיבה סכיזו-פרנואידית). אבל להתעלם מהרע זה גם בעייתי. אם נעשה זאת במינונים גבוהים, נתקרב למצב של פסיכוזה. שימו לב למשפט הזה – 'מחשבה יוצרת מציאות'. האמנם? אם אחשוב מספיק, האם אוכל למנוע את המוות? להביא שלום עולמי? לירות לייזרים מהעיניים? וודאי שלא. יש אנשים שמאמינים שהם יכולים לעשות את זה; לא מעט מהם מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים. במצב של מאניה פסיכוטית, האדם מרגיש שהכל טוב ונפלא, שהוא יכול הכל. זה קצת כמו להיות תחת השפעת סמים. זה אולי מאד כיף, אבל זה מנותק מהמציאות. אתם לא רוצים להיות שם.

בפועל, החיים משתנים כל הזמן. גם כשטוב לנו, יש גם דברים פחות נעימים שמפריעים. כאשר אנחנו נמצאים במצב חשיבה סכיזו-פרנואידי, אין לנו יכולת לראות מצבי ביניים. מסיבה זאת, כאשר ה'טוב' נפגע בדרך כלשהיא – יש לנו נטיה להתעלם מכך. לחלופין, ברגע שהפגיעה עוברת סף מסויים – יש לנו נטייה 'לקפוץ' לצד השני ושוב לראות הכל שחור. אנשים שנמצאים בעמדה הזו נוטים לחוות שינויים חדים ופתאומיים באופן שבו הם רואים את העולם, ולכן גם במצב הרוח שלהם. המעברים הללו בין הקצוות הינם מאד כואבים וקשה לעמוד בהם, כאילו שאתה נמצא ב'רכבת הרים' רגשית, עם עליות וירידות חדות ובלי יכולת לעצור. העמדה הדכאונית, לעומת זאת, הינה יותר יציבה. דברים לא משתנים בה מהר כל כך – לא לטוב ולא לרע.

מה שמאד מעצים את העמדה הסכיזו-פרנואידית הם מצבים של חרדה. ככל שאנחנו נמצאים בחרדה קשה יותר אנחנו נוטים לאמץ חשיבה יותר ראשונית. אנחנו פחות רציונאליים, ויותר מופעלים על ידי הרגש. הסבר אחד לכך הוא שזה קורה מסיבות הישרדותיות. כאשר המח מרגיש שהוא בסכנה, אין זמן לנתח מורכבויות של סיטואציות. צריך להגיע להחלטה מהירה – מה המצב? טוב או רע? האם אני בסכנה או לא? האם האדם שמולי מעוניין לעזור לי או לפגוע בי? ועל מנת להגיע לתשובות כאלה, אנחנו נעזרים במנגנון הפיצול של העמדה הסכיזו-פרנואידית – מנגנון שהתפתח אצלנו בשלב מוקדם מאד (עוד כשהיינו תינוקות), ולפני שרכשנו יכולות קוגניטיביות גבוהות. הפיצול מסדר לנו את העולם באופן גס אך אפקטיבי. בלעדיו אנחנו מוצפים בהמון מידע מבלבל, ואין לנו יכולת ארגון בסיסית של המציאות. ללא הפיצול, אנחנו נשארים בחוויה של עולם חסר משמעות, מפורק ומפורר.

בגלל חוסר היכולת להכיל מורכבות, אנשים שנמצאים עמוק בעמדה הסכיזו-פרנואידית הם מאד קיצוניים. הם יכולים לאהוב נורא מישהו, אבל ברגע שאותו אדם מאכזב אותם – הם 'שמים עליו איקס' והרגש כלפיו הופך מאהבה לשנאה. יתרה מזאת, כאשר שינוי כזה מתרחש, התפיסה הפנימית שלהם היא שאותו אדם היה רע מאז ומעולם, ושרק עכשיו הוא התגלה בבוגדנותו. בעמדה הסכיזו-פרנואידית, אין כל כך תפיסה של זמן או של תהליך השתנות איטי. דברים נתפסים כאילו הם מתרחשים באופן פתאומי אשר מוחק את העבר.

"אז בעצם אתה אומר שהעמדה הסכיזו-פרנואידית היא 'לחיות בהווה'. זה דבר טוב, לא?"

כן ולא. לחיות בהווה זה דבר טוב, כאשר אנחנו מסוגלים לקבל אותו על כל המורכבות שלו. זה רע כאשר אותו הווה נתפס דרך משקפיים שרואות הכל בשחור או לבן. למעשה, רוב הזמן, ה'הווה' בעמדה הסכיזו-פרנואידית הוא די סיוט. אתה מרגיש שהעולם נגדך. אתה כועס ופוחד. זה מאד לא כיף.

התפיסה לפיה כל הדברים הם או 'טובים' או 'רעים' בעמדה הסכיזו-פרנואידית לא פוסחת על האופן בו אנו תופסים את עצמנו. למעשה, על פי קליין, זה הדבר הראשון שמתרחש אחרי שאנחנו מבצעים פיצול. מכיון שאיננו מסוגלים להתמודד עם ה'רע' שנמצא בתוכנו, אנחנו משליכים אותו על משהו חיצוני. השלכה היא מנגנון פסיכולוגי שמשמש אותנו להתמודדות עם רגשות שונים על ידי כך שאנחנו מייחסים אותם למישהו אחר. זה משאיר אותנו עם תפיסה (שגויה אבל מרגיעה במידת מה) שאנחנו רק טובים, ואילו ה'רע' נמצא שם בחוץ איפושהוא.

כאן מתחיל תהליך מעניין. כשאנחנו משתמשים בפיצול והשלכה, יש לנו בעצם שתי אפשרויות, ושתיהן בעייתיות מאד:

  • לראות את עצמנו כ'טובים' ואת החוץ כ'רע'
  • לראות את החוץ כ'טוב', ולהרגיש שאנחנו עצמנו 'רעים'.

במצב הראשון, אנחנו נכנסים למעגל לפיו העולם רע ורוצה לפגוע בנו. אנחנו נהיים תוקפניים ונקמניים, מרגישים כקורבנות של הסביבה, ומתנהגים כלפיה באופן לא נעים. התגובות שלנו לרוב רק מחריפות את המצב, וככל שהוא מחריף כך עולה בנו פחד. אנו פוחדים מכך שלא נעמוד בכל הסבל שהמציאות גורמת לנו. בעצם, לפי קליין זהו גלגול של אותה מצוקה שמרגיש תינוק רעב וצורח, שברגעים מסויימים כל עולמו מצטמצם לרעב ולסבל. זהו פחד מהתפרקות, משגעון, או ממוות. עוצמת הפחד הזה גבוהה מאד.

זוכרים מה שכתבתי קודם? ככל שאנחנו בחרדה גבוהה יותר, כך עולה הסיכוי שנשתמש במנגנון הפיצול. מכאן יוצא שככל שנפחד נשתמש יותר בפיצול, ואז נפחד עוד יותר וחוזר חלילה. הדבר דומה לרמקול המחובר למיקרופון הסמוך לו. בין השניים יעבור צליל שילך ויתגבר עד שיהפוך לרעש חזק בשיא העוצמה. באופן דומה, העמדה הסכיזו-פרנואידית מובילה אותנו לרמות חרדה גבוהות מאד ובלתי נסבלות שמשאירות אותנו מותשים.

הדרך העיקרית שבה אנו שוברים (זמנית) את המעגל הזה הינה לבחור באופציה השניה: לבחור איזשהיא דמות חיצונית שאותה נתפוס כ'טובה', ולהאמין שהיא זו שתציל אותנו ממצבנו.

מה קורה כאשר משליכים את הטוב החוצה?

בהתחלה הכל בסדר. אנחנו מאמינים שהנה, האדם הזה הוא שיושיע אותנו. אנחנו מייחסים לו כוחות רבים. אנחנו עושים לו אידיאליזציה. אבל אז מתחילות הבעיות. ראשית כל, מכיון שאותו אדם הוא בכל זאת, רק אנושי, אין לו באמת את כל כוחות הריפוי וההצלה שאנו מייחסים לו. מסיבה זו, באופן בלתי נמנע הוא מתחיל לאכזב אותנו בשלב כלשהוא. בנוסף לכך, מכיון שההשלכה של ה'טוב' השאירה אותנו עם תפיסה לפיה אנחנו 'רעים', הרי שאותו 'רוע' פנימי יבוא לכדי ביטוי כלפי אותו אדם. אנחנו נרצה לפגוע בו, להרוס אותו, לקחת את ה'טוב' שבו ולנכס אות ולעצמנו. קליין קראה לזה 'צרות עין'. זה לרוב לא יהיה באופן מודע, אבל בעצם נעשה הכל כדי לאשש לעצמנו ולסביבה את התפיסה לפיה אנחנו 'רעים'.

אצרף כאן שרטוט (מתוך עבודת התזה שלי), המסביר את התהליך:

schyzoparanoid

האם נתקלתם שוב ושוב בחייכם בהם אנשים היו טובים אליכם ובגדו בכם? האם אתם מרגישים שאתם כל פעם נופלים מחדש בפח? אם כן, יש סיכוי טוב שנקלעתם למעגל הסכיזו-פרנואידי. אתם לא הראשונים ולא האחרונים. כולנו נמצאים שם לפעמים; השאלה רק באיזה תדירות ובאיזו עוצמה.

אם כך –כיצד יוצאים מהעמדה הסכיזו-פרנואידית? התשובה לכך מורכבת, ולא כולה נמצאת בידי. אומר רק שעצם העובדה ששאנו מסוגלים לזהות את המצב הרגשי שאליו נקלענו ולתת לו שם – זה צעד חשוב.

סגור לתגובות.