האם הכל זה חוסר איזון כימי? על גוף ונפש, חמרה ותכנה, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה

ממה נובעת מצוקה נפשית? האם זה 'חוסר איזון כימי במח'? ואם כן – איך מסדרים אותו?Humanmind

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להבין מה היא נפש, או מה היא תודעה.

הנפש היא אותו דבר שאנחנו מכנים 'עצמנו'. המחשבות שלנו. הרגשות שלנו. הדברים המודעים והלא מודעים בנו. אנחנו מכירים את הנפש שלנו, אך היכרות זו אפשרית דרך חוויה בלבד. לא ניתן לראות נפש מבחוץ, אנחנו צריכים שהאדם יספר לנו עליה מתוך היכרותו איתה מ'בפנים'. מסיבה זו, קשה מאד לחקור את הנפש.

שאלה מאד בסיסית בחקר הנפש היא – איפה היא נמצאת? האם היא כרוכה בעולם החומרי? אם כן, כיצד? שאלה זו קרויה 'בעית הגוף-נפש' והיא מעסיקה פילוסופים מראשית ההיסטוריה.

ברור לנו שיש איזה שהוא קשר בין הגוף ובפרט המח שלנו לנפש. אם אנו עושים דברים למח (לדוגמא, צורכים חומרים מסויימים), קורים לנו דברים נפשיים. כשהמח מפסיק לעבוד, אנו מתים, וכדומה. לאור ההכרה בקשר הזה, יש שתי תשובות אפשריות לבעיית הגוף-נפש:

  • הגישה המוניסטית – הטוענת שהנפש נמצאת אך ורק במח
  • הגישה הדואליסטית – הטוענת שיש מימד של הנפש שקיים במח, אך שישנו גם מימד מקביל שאיננו חומרי.

שאלת הגוף-נפש היא יותר מהתפלפלות פילוסופית. יש לה השלכות רציניות. אם נאמין בגישה המוניסטית, הרי שתאורטית היינו יכולים 'לפתור' כל מצב נפשי שהוא על ידי מניפולציה על המח. הדבר דורש רק הבנה ושליטה מלאה בו. לו היו לנו הבנה ושליטה כאלה, אז היינו יכולים 'לתכנת' את עצמנו כך שנרגיש, נחשוב ונתנהג בכל דרך שהיינו רוצים. השלכה נוספת של הגישה המוניסטית היא שהמוות הוא סופי ושאין השארות של הנפש אחריו. זוהי איננה עמדה שקל להחזיק בה, והיא מנוגדת לרוב הדתות.

כשמביטים על הדברים מנקודת מבט מדעית, חייבים להודות שאין הרבה תימוכין לגישה הדואליסטית. ב'תימוכין', אני מתכוון למחקר מדעי מסודר ואמין. מצד שני, יש הרבה תימוכין, והבנה גוברת והולכת לאופן שבו המח משפיע על הנפש. כיון שכך, על פי עקרונות לוגיים טהורים (מה שקרוי 'תער אוקאם'), עדיף להאמין בפתרון הפשוט, שהוא – שהכל נמצא במח.

אם הגעתם איתי עד כאן, אתם מבינים שמי שמאמין בגישה המדעית נטו, ייטה לחשוב שאין חיים לאחר המוות, ושהוא הולך למות לבלי שוב. ההכרה הזאת היא די מפחידה ומדכאת. מצד שני – הרי הכל נמצא במח, כולל הדכאון והחרדה הקיומית הזאת! לכן, אותו אדם יאמין שהוא יכול לקחת כדורים שיפתרו לו את הבעיה וזהו. אפשר לומר שזה סוג של פיצוי.

אז זהו. שלא.

האמת היא שההבנה שלנו את המח, ועל האופן שבו הוא משפיע על הנפש שלנו – הינה חלקית מאד. יתרה מזאת, יכולת ההשפעה שלנו על עליו היא אפילו עוד יותר קטנה.

המח הינו ישות מדהימה במורכבות שלה. הוא מורכב מבערך 100,000,000,000,000 תאים בשם נוירונים. התאים האלה קשורים האחד לשני באופן שיוצר מבנה מסובך באופן שלא יאמן. הקשרים בין הנוירונים נוצרים, נפרמים ומשתנים ללא הרף. ישנה כל הזמן פעילות חשמלית וכימית בינהם. אין לנו מספיק כלים להצליח לתפוס או לארגן פעילות זאת מעבר לרמה מאד בסיסית. החלקים של המח שאנחנו מבינים הם מעטים, וכרוכים בעיקר בתהליכים בסיסיים של תפיסה ותפקוד פיזיולוגי. אין ספק שבעתיד הידע שלנו ישתפר; אך קשה להסביר עד כמה אדירה המשימה הזאת. אנחנו קוראים חדשות לימים מחקרים מדעיים לפיהם 'התגלה שX משפיע על המח'. אני אישית לא מתלהב ממחקרים כאלה. הכל משפיע על המח. המאמר הזה כבר השפיע לכם על המח. השאלה היא מה בדיוק הוא עשה, ואת זה אנחנו לא מסוגלים לדעת. הידע שלנו מסתכם פחות או יותר בכך ש'קריאת המאמר גררה פעילות חשמלית באיזורX'. גם אם זה נכון, הרי שזה פשוט לא מספיק טוב עדיין, ולא שימושי. בכל שניה מתרחשות מליוני פעילויות חשמליות במח. הנסיון לתפוס, לתעד ולנתח את כולן מסובך לאין שעור.

אפשר להסביר את מורכבות המשימה כך: קחו את כדור הארץ, על כל 8 מילארד התושבים שלו. נסו להאזין לכל התקשורת של האנשים הללו למשך זמן מסויים. קחו את כל מה שהאנשים האלה אומרים זה לזה, כותבים זה לזה, משדרים בטלויזיה וכו'. תעשו את זה למשך שעה, נגיד. אחרי זה, נסו לנתח את מה שהקלטתם ונסו להבין מזה למה בדיוק כל הזמן פורצות מלחמות באפריקה. אתם יכולים לדמיין בכלל איזה כמות של כח עיבוד נדרשת כדי לעשות את כל זה? עכשיו קחו בחשבון שבמח יש בערך פי 10,000 יותר נוירונים מכמות האנשים בעולם, ושהמח של כל אחד מאיתנו שונה ומשתנה כל הזמן. זוהי משימה שבאופן פרקטי היא פשוט בלתי אפשרית.

אם הבעיה אינה קשה דיו, צריך להבין שיש כאן עוד רמה נוספת של קושי. לא משנה עד כמה נחקור ונבין מה קורה במח, עדיין אין לנו הסבר טוב, ואפילו תאורטי, לאופן שבו פעילות חשמלית וכימית גורמת להופעת התודעה. אם נביט במחשב לדוגמא, נראה שגם בו יש המון פעילות חשמלית כל הזמן, ובכל זאת – לא כואב לו. לא עצוב לו. הוא לא שמח. הוא פשוט… מחשב! אז איך מהמח שלנו, גוש של בשר, נוצרת חוויה? גם אם היינו מצליחים למפות ב 100% את כל התקשורת בין הנוירונים בגוף, עדיין היינו רואים את התודעה 'מבחוץ', ולא מרגישים אותה 'מבפנים'. בקיצור, אנחנו יודעים שיש התאמה בין תופעות פיזיות ונפשיות, אבל אין לנו שמץ של מושג למה. הקושי הזה קרוי בשפה הפילוסופית פער ההסבר (שנוסח ע"י ג'וזף לוין).

לדוגמא: אנחנו יודעים כיום שדיכאון מקושר למיעוט של החומר סרוטונין באיזורים מסויימים במח. לראיה, ישנם חומרים אשר מגבירים את פעילות הסרוטונין (לדוגמא תרופות מזן SSRI),ושיכולים לעזור במקרים של דכאון. על אף ידיעה שימושית זאת, המדע איננו יודע בעצם למה זה עובד. מה הקשר בין כימיקל במח לבין התופעה של עצב או שמחה? האם נוכל לגרום למחשב שלנו להיות שמח או עצוב על ידי הוספת כימיקל כלשהוא למעגלים שלו? בוודאי שלא. אז למה בבני אדם זה עובד לפעמים? אנחנו ממש לא יודעים, ולא בטוח שאי פעם נוכל לדעת. הגילויים הפסיכיאטריים באים מתוך ניסוי וטעיה. אנחנו מגלים שחומרים מסויימים יוצרים תוצאות מסויימות, אבל לא יודעים למה. ככל שהידע על המח משתכלל, הניסיונות שלנו הופכים יתר ממוקדים ויותר יעילים – אבל בעיית ההסבר הבסיסית לא נפתרת.

אם נחזור לאנלוגיה של המח והמחשב, ניתן לומר שלשניהם יש חומרה ותוכנה.

  • החומרה של המחשב עשויה מחומר לא אורגני. בבסיסה יש טרנזיסטורים שמרכיבים מבנים שונים (כגון מעבדים, זכרון וכו'). בתוך חמרה זאת פועלות תוכנות שונות.
  • החומרה של המוח עשוייה מחומר אורגני. בבסיסה יש נוירונים שמרכיבים מבנים שונים (כגון הקורטקס, האמיגדלה וכו'). בתוך חומרה זאת פועלת תכנה – התודעה שלנו.

בעוד שבמחשב אנחנו מבינים בדיוק כיצד התכנה נוצרת מהחומרה, באדם הדבר הזה לא ברור. הדבר עד כדי כך לא מובן, עד שיש אנשים שנוטים בשל כך לחזור לגישה הדואליסטית. אפשרות אחרת הינה שהמורכבות של התהליך היא כה גדולה עד שאנחנו כבני אדם לא מסוגלים להבין אותה. אפשר לקרוא לזה 'דואליזם פרקטי'.

אם נדמה את המח למחשב, אפשר לומר שהנפש היא כמו תכנה עצומה בגודלה, שנבנתה טלאים-טלאים, בשפות תכנות לא ידועות, ובמשך עידנים רבים. המורכבות של אותה תכנה הפכה כה גדולה עד כדי כך שאף אחד כבר לא באמת יכול להבין אותה לגמרי. ה'טכנאי' שבא לתקן את אותו מחשב מוגבל מאד במה שהוא יכול לעשות. כשמדובר במחשבים, אפשר להחליף רכיבים שהתקלקלו. הבעיה שבמח אין לנו אפשרות להחליף רכיבים. כל מח הוא ייחודי, וכל התערבות פיזית עלולה לגרום לו נזק רב. בעבר, לדוגמא, היה מקובל לבצע ניתוח שבו חותכים ומפרידים בין שני חצאי המח במקרים פסיכיאטריים קשים. היום הפרקטיקה הזו הופסקה משום שהיא אינה עוזרת ואף גורמת לנזקים רבים. הדבר העיקרי שפסיכיאטרים עושים כיום הוא להגביר נוכחות של כימיקל זה או אחר באיזורים מסויימים. על אף שזה עניין פחות ברוטאלי, הרי שמבחינת המח, זו עדיין פעולה גסה. לפתור דאגה על ידי כדור פסיכיאטרי זה כמו לנסות להרוג מקק באמצעות פצצת אטום. יש סיכוי שזה יעבוד, אבל ממש לא בטוח שזו דרך הפעולה הכי טובה.

הבעיה המרכזית של הטיפולים הפסיכיאטריים היום היא שהם אינם ממוקדים מספיק. הסיבה לכך הינה שהם פועלים ברמת החומרה, מקום שבו יכולת התמרון שלנו מוגבלת. אני לא בא לומר שזה לא טוב. נהפוך הוא. לפעמים אין שום פתרון אחר, והפניה לטיפול פרמקולוגי היא הכרחית. לדוגמא, במצבים פסיכוטיים, אין שום ספק שבחלק גדול מהמקרים תרופות משפרות את המצב באופן דרסטי. יש לא מעט תחומים נוספים בהם טיפול פסיכיאטרי יכול לעזור. עם זאת, אלו פתרונות אינם אידיאליים, ויש להם תופעות לוואי פיזיות לא פשוטות.

מהי האלטרנטיבה? לנסות לבצע שינוי ברמת התוכנה. אם המחשב שלי מאט ונתקע שוב ושוב, אני יכול לאתחל אותו כל פעם. טיפול זה שקול, נגיד, לטיפול בדכאון בעזרת נזע חשמלי. האפשרות הנוספת היא לנסות ולהשקיע בהבנה למה זה קורה. אולי יש התנגשות בין תוכנות מותקנות? אולי יש וירוס? מי יודע. אפשר לומר שהפסיכולוגיה שואפת לעשות בדיוק את זה: לתת פתרונות תכנה לנפש. הבעיה היא שהבנת 'תכנת הנפש' אינה פשוטה כלל. גם אחרי שנים רבות של לימוד, ההבנה שלנו היא מוגבלת. גם באיזור זה יש ניסוי וטעיה, ולפעמים אין מנוס מלשלב בין התערבות פרמקולוגית ופסיכולוגית. הרבה פעמים התרופות מאפשרות לייצר מצב של רגיעה יחסית, שבלעדיו הטיפול הפסיכולוגי פשוט בלתי אפשרי. במהלך הטיפול, הנפשי עם הרבה נחישות וסקרנות, לפעמים אנחנו מצליחים למצוא בדיוק את המקום הבעייתי ולעשות איתו משהו. אנו מבינים את הדפוסים שמנחים את חיינו. אנו מייצרים חוויות חדשות שמשנות מעט את ה'תכנה' שלנו, באופן שגורם לה לעבוד יותר טוב.

וכמובן, שכל שינוי נפשי כזה גורר גם שינוי כימי במח.

סגור לתגובות.