סע לאט
באחד הלילות בהם התנדבתי כתורן בער"ן, עניתי לטלפון במוקד. בצד השני שמעתי קול של אדם שנשמע לי מבוגר מאד. היה זה חורף, וגשם ירד בחוץ. רוב האנשים כבר מזמן היו במיטותיהם, ואנו דיברנו.
ככל שהשיחה התפתחה, הוא נפתח אלי וסיפר לי על נסיבות חייו, שהיו קשות. פרטי המקרה אינם רלוונטיים כרגע, אך התמונה הכללית היתה של דכדוך, בדידות ומחסור. היום, שנים לאחר מכן, אני יכול עוד לזכור את צליל קולו. הוא דיבר בקול עמוק, איטי ושקט, ונשמע עצוב מאד.
בשלב מסויים בשיחה, שהתרחש אחרי שתחושת הדכאון שלו נכנסה גם קצת לתוכי, שאלתי את אותו אדם – כיצד אתה מחזיק מעמד? איך אתה מסוגל להמשיך? לעבור יום ועוד יום? הדבר באמת נראה לי כמעט בלתי אפשרי באותו רגע. את תשובתו לא אשכח.
הוא אמר לי שלפעמים, כשהוא הולך לבדו ברחוב, וחוצה את הכביש, יש אנשים שמאטים את רכבם ונותנים לו לעבור. לא כולם, אבל חלק כן. הרגע הזה, פעוט ככל שיהיה, עושה לו הרגשה טובה מעט. זה רגע שבו מישהו רואה אותו. שלמישהו אכפת ממנו. ורגע כזה יכול להחזיק אותו יום שלם. קשה לי להסביר עד כמה המשפט הזה נגע בי.
מעט לאחר מכן, הוא הודה לי וסיימנו את השיחה. אני מאמין שהוקל לו מעט.
לא דיברתי עם אותו אדם עוד, ואינני יודע מה ארע בגורלו. אבל מאז ועד היום, מדי פעם, כאשר אני נמצא בכביש ומישהו מבקש לחצותו, אני נזכר באותה שיחה, ועוצר לרגע.