דאגה בלב איש ישיחנה

"דאגה בלב איש ישיחנה ודבר טוב ישמחנה" (משלי, י"ב).

הניסוח של המשפט הזה מאד יפה בעיני. מה עושים עם דאגה? מדברים אותה. משוחחים אותה. מורידים אותה מהלב. משתפים אותה.

ברוב הפעמים, השיחה משנה את הדאגה ומפחיתה אותה. לא מדברים על הדאגה. מדברים את הדאגה. הפסוק לא אומר שצריך לפתור את הדאגה, ולא עוסק בשאלה האם היא מוצדקת או לא. כל מה שצריך הוא מקום שבו ניתן לדבר, ושיקשיבו לך באמת.

פירוש אחר לפסוק הוא שעלינו להסיח את דעתנו מהדאגה. מסתבר שיש מחלוקת בין הפרשנים: יש האומרים 'ישיחה לאחרים', ויש שאומרים 'ישיחה מדעתו'. אבל האם זה באמת אפשרי, להתעלם ממה שמציק לנו? לדעתי ברוב הפעמים לא. במיוחד לא לאורך זמן.

אנשים מגיעים לטיפול כשהם מבקשים 'כלים'. הם רוצים לעשות משהו, כדי להבריח את הדאגה מהתודעה. אבל ככל שננסה להמנע מהמפגש עם הפחד, כך הוא יגבר.

ברוב הפעמים לא צריך עצות, תשובות או כלים. ההיפך הוא הנכון, אפילו. פשוט צריך את המרחב שבו נוכל להכיר את הדאגה, להתחבר אליה, לשמוע מה היא אומרת עלינו ולנו.

התשובות נמצאות בתוכנו. הכלים קיימים בנו.

ומהו אותו 'דבר טוב' שישמח את הדאגה? אני חושב שיכולים להיות הרבה דברים, ולכל אחד ה'טוב' שלו. בעיני אותה שיחה  – טובה היא.

סגור לתגובות.