אורז פרסי

800px-Ricegrains1500ppx

הסיפור הבא מגיע מהתקופה בה הייתי מתנדב בער"ן. פעם בשבוע בערך הייתי מתייצב למשמרת, ומבלה את הערב או הלילה בשיחה עם אנשים שונים, שלא ידעתי כיצד הם נראים או מה שמם. שיחות מלב אל לב, כאשר נדמה שכל שאר העולם קינו קיים, בדירה קטנה בירושלים.

אחת התורניות הוותיקות נהגה לומר, שיש בעולמנו רובד שלם של מציאות, שכמעט אף אחד לא מכיר. רובד של כאב, של בדידות, של שגעון ומצוקה, שמתגלה בשיחות של אמצע הלילה. אנחנו, התורנים, הם האנשים שרואים את החיים שמתחת לשטח. אנחנו מדברים עם כל האנשים הבלתי נראים, עם מי שאין לו אף אחד אחר לפנות אליו. די מהר התחוור לי שרוב השיחות לער"ן מתבצעות על ידי אנשים שלא רוצים לקפוץ מהגג, אלא רק לדבר עם מישהו. אנשים בודדים מאד, שאין להם מישהו אחר לפנות אליו – מכל מיני סיבות. חלקם התקשרו שוב ושוב באופן יומיומי, רק כדי לשמוע קול אנושי. היינו קוראים להם 'הפונים הקבועים'. יש כאלה שברגע ששמעתי את קולם, זה היה כאילו נפגשתי עם חבר ותיק. ולעומת זאת, היו כאלה שקולם הפחיד אותי, כי השיחות איתם לא היו נגמרות בטוב.

הסיפור הזה הוא על אחת מאלו שפחות רציתי לפגוש. אשה שנשמעה זקנה, עם מבטא מיוחד, פרסי. השיחות איתה לרוב לא היו ארוכות, כי די מהר הם היו מתפוצצות. היא היתה מתעצבנת ומתחילה לקלל, ולבסוף היתה טורקת את הטלפון בפני התורן.

אני זוכר, לדוגמא, שבאחת השיחות, היא הזכירה איזה ספר, ואני אמרתי שלא קראתי אותו. בתגובה לכך, היא החלה ללעוג לי על כמה אני בור וחסר השכלה אני. ככל שהתגוננתי היא התחממה יותר, קולה עלה, עד שצעקה עלי, ולבסוף סיימה את השיחה בקללות. זה השאיר אותי בהרגשה ממש מחורבנת. הרגשתי שהיא פרטה על נימים בנפשי שאפילו לא הצלחתי להבין בדיוק, ושהיא גרמה לי להרגיש מושפל מאד. גם שיחות נוספות איתה הסתיימו באופן דומה. כששאלתי תורנים אחרים עליה, התברר לי שגם הם טעמו מנחת לשונה. נשמע שהיה לה כשרון מיוחד לתקוף ולפגוע, למצוא את נקודת התורפה של התורן.

קיוויתי שלא תתקשר.

אבל אז, היתה שיחה אחת שהיתה שונה מאחרות.

שוב, הפרסיה היתה על הקו, וכבר ידעתי שבשלב מסויים אחטוף. אבל איכשהוא, עשיתי משהו שונה. במקום לשאול אותה את השאלות הרגילות – לעודד אותה לספר על עצמה דברים, מה כואב לה וכדומה – סיפרתי לה משהו עלי. אמרתי שבאותו סוף שבוע אני מתכוון להזמין אנשים לארוחה, ושאני מתכוון לבשל. הודתי בפניה שאינני יודע מה להכין, והתלבטתי איתה בנושא. דיברנו על מאכלים שונים, מה היא אוהבת לאכול, ואמרתי שאני אוהב אורז פרסי. בעצם, חשבתי, הייתי שמח להכין אורז טעים כזה, אבל לא ידעתי איך.

"זה פשוט!" אמרה לי. "יש לך עט?"

וכך, באמצע הלילה, מצאתי את עצמי רושם מתכון לאורז פרסי.

היא הסבירה בפרטי פרטים מה לקנות, את סדר הפעולות, איזה תבלינים לשים, כמה מים, וכו' – ואני רשמתי.

אחרי זה דיברנו עוד. היא סיפרה עליה ועל חייה. היתה ביננו סוג של שיחה טיפולית. רק כשסיימנו את השיחה ונפרדנו, שמתי לב שלהבדיל מכל השיחות הקודמות איתה – הפעם זה לא הסתיים בנאצות ובטריקת טלפון.

ובאותו סוף שבוע – הכנתי את האורז הכי טעים שאי פעם אכלתי.

רציתי לפגוש אותה שוב, ולספר לה על כך, אבל זה לא קרה. בער"ן אין לך שליטה על השיחות, ואתה לא יודע אף פעם עם מי תהיה השיחה הבאה. אינני יודע אם זה מזל, או שמא הפסיקה להתקשר – אבל מאז לא דיברתי איתה.

חשבתי, בדיעבד – למה בעצם היא קיללה תמיד? למה כעסה? הרי אני והתורנים האחרים רק רצינו לעזור לה. ומדוע בפעם ההיא, זה היה אחרת?

נדמה לי שאותן קללות והשפלות היו התוצאה של תחושת השפלה קשה. היא היתה רגישה מאד למה שחוותה – אולי לפעמים בצדק – כהתנשאות של הצד השני. זעם של מישהי שמרגישה שהגיעה למקום כל כך נמוך, עד שהיא נאלצת לבקש תשומת לב מאחרים. כמה זה משפיל, כשבצד השני עונה לך מישהו! אני חושב שהיא ראתה את התורנים כאנשים ש'עוזרים לאחרים', רק כדי להרגיש טוב עם עצמם, וכל זה באיצטלה של דאגה לזולת ואלטרואיזם. אני יכלתי לחזור בבוקר הביתה, לטפוח לעצמי על השכם, והיא היתה נשארת בעליבות שלה. זה לא מכעיס?

הרבה יותר קל להיות מטפל מאשר מטופל.

להיות בעמדה נזקקת מול אדם אחר זה כמעט בלתי אפשרי לאנשים מסויימים.
לפעמים הם מראים את זה באגרסיביות, כמו אותה אשה. לרוב זה מעודן יותר. אבל לאף אחד זה לא קל.
כמטפל, אסור שאשכח את הדבר הזה – גם אם אני כבר רגיל, ואולי מצפה שאנשים ידברו איתי על הבעיות שלהם.
לבקש ממישהו להוריד את ההגנות שלו, לפתוח את ליבו מול אדם זר, זה לא דבר שאפשר לעשות כלאחר יד.
כל אחד צריך לעבור את התהליך שלו מולי כדי שזה יתאפשר.
ומה קרה איתה? מדוע הפעם זה עבד?

אני חושב שבאותה שיחה לא הייתי איזה 'מתנדב', או 'מטפל', או משהו כזה. ויתרתי על העמדה הזו, ונשארתי אמיתי ופגיע. כן, אני תורן, אבל אני גם בחור צעיר שרוצה עזרה, ומבקש את הנסיון של אשה זקנה וחכמה ממנו. בזה שאיפשרתי לה להעניק לי, נתתי לה את ההזדמנות להוציא את החלקים הטובים שבה. להראות לי מה היא יודעת, להדריך, ולהזכר שהיא יכולה גם לעשות טוב בעולם.

לפעמים לקבל משהו מהמטופל, זה הדבר הכי טיפולי וחשוב שאתה יכול לעשות.

 

סגור לתגובות.