ניצול בטיפול

 

הסיפור של יובל כרמי לא עוזב אותי.

kollowitz

למי שאיכשהוא פספס – זהו פסיכולוג ירושלמי שהואשם בפגיעה מינית במטופלות שלו, והיום שמו פורסם. רשמית הדברים עדיין בגדר חשדות, אך המתלוננת שפתחה את הדברים התראיינה וסיפקה עדויות חזקות – כולל הקלטה של שיחת טלפון בה הוא מודה במעשיו.

ומה אני אגיד. זה נורא. פשוט נורא.

כביכול, זה לא שונה מפגיעה מינית בהמון מקומות אחרים. שמענו על מורים, מדריכים, רבנים, רופאים, מנהלים, מפקדים… מי לא. כל מי שמצוי בעמדת כח יכול להשתמש בה למטרות מיניות. כך היה, ולמרבה הצער, כנראה כך גם יהיה.

אבל פסיכולוג? ועוד אחד שמטפל בפגיעה מינית? WTF?

דווקא איש מקצוע אמור לדעת מהן משמעויות של פגיעה מינית בטיפול. זה יותר מניצול יחסי מרות. זה גילוי עריות. פגיעה במשהו קדוש. כתם שלא ניתן למחוק או לנקות.

אני אפילו מכיר את יובל, נפגשנו במסגרת קבוצת העצמאים של קופת חולים כללית. מה אגיד… איש נחמד בסך הכל. בטוח בעצמו. שיווק כל מיני סדנאות של יוגה וקונסטלציה והוליסטיות ושאר שמות שלא הכרתי.

איך מטפל יכול לעשות את זה? מה מביא אותו לכדי כך?

ושוב, הוא לא הורשע, הכל לכאורה בינתיים, אבל קשה לי לראות איך לא יורשע.

זה מטריד אותי מאד. כי כדי לעשות דבר כזה אתה צריך להיות או מטומטם או מרושע, או שניהם. ו… לא התרשמתי כך לגביו, למרות שההיכרות שטחית. ואני לא מבין. לא לגמרי.

וזה מפחיד.

משפט אחד שנאמר בוידאו מאד הציק לי – 'ארבע שנים הוא אמר לי שאני כמו הבת שלו'. אם יש משהו שמעלה תמרור אדום זה המשפט הזה. למרחק הטיפולי יש סיבה! המטפל אינו חלק מחיי המטופל! החסמים שיש בטיפול המסורתי אינם שם בטעות. אין מקום למגע בטיפול. יש חשיבות לגבולות ולמסגרת הקבועה. כל חריגה צריכה להתבצע בזהירות ותוך כדי מחשבה. אלה דברים שמגנים על המטופלים והמטפלים ממדרון חלקלק ומסוכן.

הקרבה והאינטימיות שיש בטיפול יכולות בקלות להפוך לתחושה של אהבה, משיכה ועוד – הן אצל המטפלים והן אצל המטופלים. כבר פרויד גילה זאת. הוא גם היה מספיק חכם להגיד שברור לו שהרגשות הללו אינם 'אמיתיים', אלא ביטוי של העברות, כלומר של עניינים לא פתורים אצל המטפל והמטופל. דברים מילדותם, שמשתחזרים בחדר הטיפולים. חשוב ואפילו בלתי נמנע שהרגשות יעלו – אבל ההתמודדות איתן צריכה להיות אחת: פירוש, הבנה, ובשום פנים לא מימוש.

אבל זה חזק, כנראה. חזק מאד. משחר הפסיכואנליזה היו מקרים של ניצול מיני בטיפול. בהתחלה זה הוכחש, כמו פגיעה מינית בכלל. אבל גם כיום, כאשר הנושא מדובר הרבה יותר – זה קיים. כנראה כי הפגמים האנושיים, החולשות שיש בכל אדם – לא פוסחות גם על מטפלים.

הרעיון שכל אחד יכול להיות תוקף מינית, אפילו אנשים 'טובים' לכאורה – פוגע בבטחון. כיצד אפשר לסמוך על מישהו? כיצד אפשר לסמוך על עצמך? אני רוצה להגיד – לי זה אף פעם לא יקרה. אבל אסור שאגיד את זה. אסור שאהפוך שאנן.

מי שרוצה לקרוא ולשמוע קצת על איך זה קורה בפועל, וכיצד טיפול מדרדר לפגיעה מינית מוזמן לקרוא את הקטע מספרו של אלי זומר אשר עוסק בדיוק בתופעה הזו. זהירות, זו קריאה קצת קשה וטריגרית. אבל אלה הדרכים: להציע 'טיפול בשחרור עכבות מינית', לשבור גבולות של מגע, להציג עצמך כגאון, או להצהיר על אהבה עמוקה.

אגיד כאן שוב. הזהרו מגורואים. הזהרו מהמטפלים ששמם הולך לפניהם. הכח משחית. לא את כולם, לא תמיד, אבל דווקא האנשים המבריקים, הזוהרים, הכריזמטיים , שמפציצים בשמות ושיטות שהמציאו וידע יחודי להם וכדומה – הם כנראה אלה שפגיעים לדבר הזה, לעיוות החשיבה שמאפשר להם לחשוב שכל מה שהם רוצים, ועושים הוא נכון. שיכולים לשכנע עצמם שזו היא אהבה, או עזרה. והנזק עצום.

העבודה עם נפגעי גילוי עריות  עוסקת בשיקום של אותו אמון בסיסי שנפגע באופן אנוש כל כך. זו פגיעה שכוחה רב כל כך עד שלפעמים היא סודקת את תפיסת המציאות. כשהאדם הקרוב ביותר הוא זה שפוגע בי – אז מה זה טוב? מה זה רע? והאם זו בכלל פגיעה? הוא אומר שזה אהבה! אבל זה גם סוד! אז… מה זה אמת? מה זה שקר?

כל מונחי הבסיס האלה עלולים להתפרק גילוי עריות. זה נורא כשזה קורה. וזה עוד יותר נורא כשזה חוזר על עצמו בעת פגיעה חוזרת במהלך טיפול. אסור שזה יקרה. אבל זה קרה. ומי יבטיח שזה לא יקרה שוב אצל מטפל אחר? כמה מקרים כאלה ישנם?

גם אני מרגיש נפגע. כי הנזק שנגרם לקהילה הטיפולית הוא עצום. חלק ממני לא רוצה שמקרים כאלה יוודעו, כי מי ירצה ללכת לטיפול אם כך? אף אחד. ובצדק.

אבל חייבים שזה ישמע. חייבים שיפורסם. וחייבים להוקיע את הדבר הזה מקהילת הטיפול. להגיד בקול רם – כן – היו, וקיימים דברים נוראיים. ואנחנו צריכים להתנגד ולמגר אותם. לא לכבס כביסה מלוכלכת בתוך הבית, באיזה תלונה רפה לוועדת אתיקה שתסגר בלי כלום. צריך לפעול.

אוסיף גם שיחסים מיניים שמתבצעים מחוץ לטיפול, או אחרי שנגמר – אפילו שנים אחרי! הם פסולים. שוב, כי זה גילוי עריות. הקשר הטיפולי לא נגמר גם אחרי הטיפול. בדיוק כמו שקשר הורי לא מסתיים.

אין לי דרך יפה לסיים זאת.

עצוב לי.

עליה, עלינו, וגם עליו, בעצם.

 

 

סגור לתגובות.