הו קורונה שלי

mask

זמנים מוזרים עוברים עלינו.
וירוס מיסתורי הגיע מסין ומתפשט כאש בשדה קוצים.
ישראל אחרי בחירות, אין ממשלה, והשלטון קורא לתנאי הסגר שהולכים ומחריפים מיום ליום.
היום אני עדיין בקליניקה. רוב המטופלים עוברים לטיפולי טלפון או וידאו. בתחבורה ציבורית הם כמעט ולא מעיזים להשתמש, וחלקם פשוט מגיע ברגל.

נדמה לי שרוב המטופלים לא רוצים להפסיק. נהפוך הוא. הם רוצים קשר, קביעות, משהו שיזכיר להם שהחיים נמשכים. חלקם מוטרד מהוירוס. אחרים מתעלמים ממנו כמעט. אבל לא קל להתעלם – כי ההשפעה על אורח החיים היא גדולה. חלק מהמטופלים הפסיקו לעבוד. וכשאין עבודה, גם לא בטוח שאפשר לשלם על טיפול. ואז – מתחילים להתלבט, כי טיפול זה חשוב, אבל כסף גם.

הקורונה פוגשת אנשים באופן שונה, בהתאם למבנה הנפשי שלהם, ונסיבותיהם החיצוניות. יש הבדל בין צעירים ומבוגרים. בין עשירים לעניים. בין מי שיש לו אחריות על אחרים, לבין מי שאין לו.

מה עושים עם זה?
עם השינוי בשגרה?
עם חוסר הוודאות?
ועם החרדה הנלווית לזה?

אנשים מחפשים תשובות. ברשתות החברתיות עוברות הודעות ויראליות על איך נלחמים במגיפה. פשוט לשתות מים, או משהו. להתפלל. לעשות מדיטציה. כל אחד עם השיטות שלו, וכולנו צורכים את זה בשקיקה. כי בעתות של פחד, אנחנו רוצים ודאות. אנחנו רוצים לדעת מה כן ומה לא. האם נחיה או נמות. כל השאר לא מעניין. זו תקופה סכיזו-פרנואידית.

אם יש משהו שהתקופה הזו ממחישה, זה עד כמה ההבדל בין 'מטפלים' ו'מטופלים' קטן. אני חבר במספר קבוצות של מטפלים, והאמת שכולנו באותה סירה. אנשים חרדים לפרנסתם. חרדים לבריאותם. לא יודעים האם מוצדק לטפל בימים טרופים אלה, וכיצד עושים זאת. הם פונים לגורמי סמכות, אבל אין תשובות מוחלטות. ואלה שיש – משתנות מיום ליום.

ואני?
אני מחטא את הדלת והספה אחרי מטופלים. שוטף ידיים. מסתובב בחוץ עם מסכה. לא יוצא הרבה.
זה נותן תחושה של שליטה. של הגנה. שאנחנו לא בכאוס.
אבל אנחנו קצת כן.

"אנשים מחכים לפוסט על הקורונה",אמרה לי מטופלת. "אתה חייב את זה לציבור". חצי בבדיחה, חצי ברצינות.

אבל מה אגיד?
חלק ממני רוצה להיות באיזה תפקיד של 'גורו' כזה, שנותן עצות והנחיות, שמסביר איך לא לפחד ומבטיח שננצח את זה. אבל זה לא אני.

מותר לפחד.
מותר לדאוג.
זה חלק מהיותנו בני אדם.
והנסיבות הנוכחיות רק מחברות אותנו לאמיתות שמהן אנו מנסים להתעלם בשגרה.
לכך שלא הכל ידוע,
לכך שלא הכל מובן מאליו,
ולכך שכולנו נמות בסוף.

שלא תבינו לא נכון –
יש גם הרבה טוב.
התקופה הזאת מאפשרת לנו לגלות דברים מחדש.
להתחבר ליקירנו,
לצחוק,
לנוח,
לעזור לזולת,
לעשות משהו שונה.

כך או כך, נעבור את זה.
ויהיה מעניין לגלות איך וכיצד,
ומה יהיה אחרי.

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה

אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.

את הגשרים צריך בחזרה
ואת תחנות-הרכבת מחדש.
השרוולים יקרעו לגזרים
מרוב הפשלה.

מישהו ומטאטא בידו
עוד נזכר איך היה.
מישהו מקשיב
ונד בראש שלא נתלש.
אך כבר בסביבתם
יתחילו להסתובב כאלה,
שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי-חלודה
ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.

בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.

סגור לתגובות.